האם האומנות אמורה לחקות את המציאות? האם היא לא אמורה - באופן הכי בסיסי וראשוני - לבדר אותנו?
יותר כיף לקרוא/לשמוע/לצפות בסיפור שיש לו סוף טוב. גם יותר כיף לכתוב אותו. יש לי סאגה מאוד ארוכה שנתקעתי באמצע החלק השלישי שלה, כשהבנתי שבסוף כולם מתים ופשוט אי אפשר לברוח מזה, כי כל סוף אחר יראה מלאכותי. זה דיכא אותי וגרם לי להתקע באמצע הכתיבה.
אבל דווקא יש לא מעט יצירות שהסוף שלהן רע והוא בסדר גמור, כי הוא נובע מהסיפור. החל מהטרגדיות היווניות מהתקופה הקלאסית ועד ספרים וסרטים מודרניים עם סוף טראגי.
אני לא חושבת שזה משליך על הציפיות שלנו מהמציאות - כל עוד אנחנו זוכרים להפריד בין הבדיון למציאות.
התרבות היא סוכן חיברות, אחד מהחזקים שיש. אי אפשר להתכחש לזה. כמו שדמויות הנשים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים נשים, כמו שדמויות המיעוטים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים מיעוטים, כמו שיחסי המינים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים את יחסי המינים - כך הרוח הפילוסופית שעומדת בבסיס היצירות, התפישה הבסיסית ביותר שמכוונת אותם, משפיעה בהחלט על איך שאנחנו תופשים את החיים שלנו, אם אנחנו זוכרים שזה בדיון ואם לאו. אם אנחנו לומדים מיצירות אמנות שעלילות מתקדמות מנקודה א' לנקודה ב', ובנקודה ב' בהכרח תהיה סגירת קצוות, אם נרצה ואם לאו, אנחנו מפנימים את זה לתוך התפישה שלנו את החיים בכללותם. ואם תשימי לב, מה שאני אומרת הוא לא שזה לא בסדר שיצירות אמנות מחפשות סגירת מעגל או הפי אנד. מה שאני אומרת הוא שזה משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי. וזה אכן משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי.
השאלה אם החברה מוכנה לקבל יצירות אחרות.
anonymous
November 5 2007, 17:20:55 UTC
רק על עצמי לספר ידעתי, וכל זה, אבל כשכתבתי סיפור שבסופו שתי הדמויות הראשיות, למרות היותן מאוהבות, בוחרות להמשיך בחייהן בנפרד כי זה מה שיותר מתאים להן ויש דברים שחשובים להן יותר שהופכים את היחסים שלהן לבלתי אפשריים - בא עורך ואמר לי שאני מעקרת את הסיפור. למה, בעצם? פגשתי בחיים האמיתיים אדם שסיפר לי שכשגר שנה בחו"ל היתה לו חברה, הם היו מאוהבים, וכשהוא חזר הביתה הם הגיעו למסקנה שהקשר לא יעבוד אם הוא יעבור לשם לצמיתות, או אם היא תעבור לגור במדינה שלו בצמיתות, ושהם יהיו בודדים ואומללים אם הם סתם יעברו ביחד למדינה אקראית, אז הם נפרדו. אבל שיתנו לי לכתוב דבר כזה בסיפור?... נראה לי שמה שניסיתי להגיד זה שהתרבות לא משקפת את המציאות, היא משקפת את המציאות כמו שאנשים מסוימים (שיכולים להיות גם הקהל הרחב, או הרוב, לאו דווקא קבוצת מיעוט בעמדת כוח) רוצים שהיא תהיה. לילי
כתבתי לפני כמה שנים פוסט על זה, שהשוויתי בו בין הסוף של המספרים של אדוארד לסוף של הסיוט שלפני חג המולד, בראשון הסוף פתוח ואמין ומציאותי, אבל נורא מתסכל, השני מסתיים בקיטש, שאנחנו כל כך מורגלות לצפות לו על ידי התרבות.
מה לגבי "לעולם לא עולם"? אני חושבת שאמנם יש סוף, אבל הסוף הוא בהחלט בחירה בהמשך העלילה, זה אחד הדברים המוצלחים בו. וגם דור וגם האנטר הן שתי דמויות נשיות חזקות, כל אחת בדרכה היא, שלחלוטין אינן מכוונות למציאת בן זוג.
נושא הדמויות הנשיות הוא נושא כאוב למדי, קשה לי נורא לחשוב על דוגמאות חיוביות, אני אנסה.
הבעיה היא שיש מחסור בדמויות נשיות, באופן כללי. למצוא דמויות נשיות שאינן מכוונות זוגיות זה אתגר רציני. רוב אלה שעולות לי לראש הן ילדות ולא נשים.
עיילה, בשבט דוב המערות, גיבורת הילדות שלי. בספרים הבאים היא בהחלט ממוקדת זוגיות וילדים, אבל בראשון ממש לא, או לפחות לא זוגיות.
הגיבורה ששמה פרח מזכרוני של The Handmaid's tale של מרגרט אטווד. זוגיות מופיעה שם, אבל היא לא המוקד, המהות או המטרה.
יש גם את שרה גיבורת ניל"י והצנחנית שלא שבה, עוד שני ספרים שמאוד אהבתי בילדותי, בעיקר בגלל שבהם יש גיבורות נשיות חזקות ועצמאיות, אם כי כמובן, שתיהן מתות בסוף.
Comments 14
האם האומנות אמורה לחקות את המציאות? האם היא לא אמורה - באופן הכי בסיסי וראשוני - לבדר אותנו?
יותר כיף לקרוא/לשמוע/לצפות בסיפור שיש לו סוף טוב. גם יותר כיף לכתוב אותו. יש לי סאגה מאוד ארוכה שנתקעתי באמצע החלק השלישי שלה, כשהבנתי שבסוף כולם מתים ופשוט אי אפשר לברוח מזה, כי כל סוף אחר יראה מלאכותי. זה דיכא אותי וגרם לי להתקע באמצע הכתיבה.
אבל דווקא יש לא מעט יצירות שהסוף שלהן רע והוא בסדר גמור, כי הוא נובע מהסיפור. החל מהטרגדיות היווניות מהתקופה הקלאסית ועד ספרים וסרטים מודרניים עם סוף טראגי.
אני לא חושבת שזה משליך על הציפיות שלנו מהמציאות - כל עוד אנחנו זוכרים להפריד בין הבדיון למציאות.
Reply
היה לי פעם נאום שלם... כתבתי אותו פעם בצורה יפה, עם דוגמאות והכל, ועכשיו אני לא מוצאת אותו ( ... )
Reply
שכתב המרצה לקולנוע ופילוסופיה הנרי אונגר על סוף שמתאים ליצירה לעומת סוף שאינו מתאים לה. זה נמצא איפשהו פה בין אלפי הניירות ובאמת ראוי לפרסום-נוסף.
הלוואי שאצליח למצוא.
Reply
התרבות היא סוכן חיברות, אחד מהחזקים שיש. אי אפשר להתכחש לזה. כמו שדמויות הנשים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים נשים, כמו שדמויות המיעוטים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים מיעוטים, כמו שיחסי המינים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים את יחסי המינים - כך הרוח הפילוסופית שעומדת בבסיס היצירות, התפישה הבסיסית ביותר שמכוונת אותם, משפיעה בהחלט על איך שאנחנו תופשים את החיים שלנו, אם אנחנו זוכרים שזה בדיון ואם לאו. אם אנחנו לומדים מיצירות אמנות שעלילות מתקדמות מנקודה א' לנקודה ב', ובנקודה ב' בהכרח תהיה סגירת קצוות, אם נרצה ואם לאו, אנחנו מפנימים את זה לתוך התפישה שלנו את החיים בכללותם.
ואם תשימי לב, מה שאני אומרת הוא לא שזה לא בסדר שיצירות אמנות מחפשות סגירת מעגל או הפי אנד. מה שאני אומרת הוא שזה משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי. וזה אכן משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי.
Reply
נראה לי שמה שניסיתי להגיד זה שהתרבות לא משקפת את המציאות, היא משקפת את המציאות כמו שאנשים מסוימים (שיכולים להיות גם הקהל הרחב, או הרוב, לאו דווקא קבוצת מיעוט בעמדת כוח) רוצים שהיא תהיה.
לילי
Reply
Reply
Reply
Reply
Reply
כתבתי לפני כמה שנים פוסט על זה, שהשוויתי בו בין הסוף של המספרים של אדוארד לסוף של הסיוט שלפני חג המולד, בראשון הסוף פתוח ואמין ומציאותי, אבל נורא מתסכל, השני מסתיים בקיטש, שאנחנו כל כך מורגלות לצפות לו על ידי התרבות.
מה לגבי "לעולם לא עולם"? אני חושבת שאמנם יש סוף, אבל הסוף הוא בהחלט בחירה בהמשך העלילה, זה אחד הדברים המוצלחים בו. וגם דור וגם האנטר הן שתי דמויות נשיות חזקות, כל אחת בדרכה היא, שלחלוטין אינן מכוונות למציאת בן זוג.
נושא הדמויות הנשיות הוא נושא כאוב למדי, קשה לי נורא לחשוב על דוגמאות חיוביות, אני אנסה.
Reply
הציטוט מספר נעורים בשם Fly by night של סופרת בשם Frances Hardinge, ש(עדיין) לא תורגם לעברית.
הסוף של "לעולם לא עולם" נהדר. בחירה שאני רוצה להאמין שהייתי בוחרת בה בעצמי.
ואם עולות על דעתך דוגמאות לדמויות נשיות מתאימות, אני אשמח אם תספרי לי על זה, כי אני מחפשת.
Reply
גם אני.
הבעיה היא שיש מחסור בדמויות נשיות, באופן כללי. למצוא דמויות נשיות שאינן מכוונות זוגיות זה אתגר רציני. רוב אלה שעולות לי לראש הן ילדות ולא נשים.
עיילה, בשבט דוב המערות, גיבורת הילדות שלי. בספרים הבאים היא בהחלט ממוקדת זוגיות וילדים, אבל בראשון ממש לא, או לפחות לא זוגיות.
הגיבורה ששמה פרח מזכרוני של The Handmaid's tale של מרגרט אטווד. זוגיות מופיעה שם, אבל היא לא המוקד, המהות או המטרה.
יש גם את שרה גיבורת ניל"י והצנחנית שלא שבה, עוד שני ספרים שמאוד אהבתי בילדותי, בעיקר בגלל שבהם יש גיבורות נשיות חזקות ועצמאיות, אם כי כמובן, שתיהן מתות בסוף.
Reply
Leave a comment