האם האומנות אמורה לחקות את המציאות? האם היא לא אמורה - באופן הכי בסיסי וראשוני - לבדר אותנו?
יותר כיף לקרוא/לשמוע/לצפות בסיפור שיש לו סוף טוב. גם יותר כיף לכתוב אותו. יש לי סאגה מאוד ארוכה שנתקעתי באמצע החלק השלישי שלה, כשהבנתי שבסוף כולם מתים ופשוט אי אפשר לברוח מזה, כי כל סוף אחר יראה מלאכותי. זה דיכא אותי וגרם לי להתקע באמצע הכתיבה.
אבל דווקא יש לא מעט יצירות שהסוף שלהן רע והוא בסדר גמור, כי הוא נובע מהסיפור. החל מהטרגדיות היווניות מהתקופה הקלאסית ועד ספרים וסרטים מודרניים עם סוף טראגי.
אני לא חושבת שזה משליך על הציפיות שלנו מהמציאות - כל עוד אנחנו זוכרים להפריד בין הבדיון למציאות.
התרבות היא סוכן חיברות, אחד מהחזקים שיש. אי אפשר להתכחש לזה. כמו שדמויות הנשים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים נשים, כמו שדמויות המיעוטים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים מיעוטים, כמו שיחסי המינים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים את יחסי המינים - כך הרוח הפילוסופית שעומדת בבסיס היצירות, התפישה הבסיסית ביותר שמכוונת אותם, משפיעה בהחלט על איך שאנחנו תופשים את החיים שלנו, אם אנחנו זוכרים שזה בדיון ואם לאו. אם אנחנו לומדים מיצירות אמנות שעלילות מתקדמות מנקודה א' לנקודה ב', ובנקודה ב' בהכרח תהיה סגירת קצוות, אם נרצה ואם לאו, אנחנו מפנימים את זה לתוך התפישה שלנו את החיים בכללותם. ואם תשימי לב, מה שאני אומרת הוא לא שזה לא בסדר שיצירות אמנות מחפשות סגירת מעגל או הפי אנד. מה שאני אומרת הוא שזה משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי. וזה אכן משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי.
נראה לי שזו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת אנימה. כל כך הרבה סרטים וסדרות הם אפיזודיאלים. אין סוף, אין תחושה של סיום, אין תחושה של שיא או מאורע מחולל או התרה. כל הדברים האלו שהוליווד הרגילה אותנו כל כך שצריכים להיות בתסריט עד כדי שמלמדים אותם כמודל לתסריט נכון בשיעורים של קובי ניב באוניברסיטה. יש כל כך הרבה אנימות טובות שמשתדלות להראות את החיים, כמו שחיים צריכים להיות, אבל בצורה יותר מעניינת. אבל בעוד זה אפשרי לכתוב סיפור כזה, יעל צודקת שקשה לכתוב אחד שיהיה מעניין. יש כמה גאונים שיכולים. אבל אנחנו רוצים שהסרטים והספרים שלנו ירגשו אותנו, יראו לנו עולם שונה, וכן - גם יתנו לנו משהו לשאוף אליו. אני מסכימה איתך שזה עושה את תפיסת העולם שלנו בעייתית. ואני ככותבת תמיד גם צריכה להכריח את עצמי שלא לכתוב את ההאפי אנד, שלא לכתוב את הסיום הקלאסי, שלא לכתוב את האישה שמוצאת את האישה (או הגבר) המושלמים ושואפת לזוגיות. וזה אפילו יותר בעייתי, בהתחשב בכך שאני מנציחה בדיוק את התחושה שלא הייתי רוצה להעביר.
אגב, אני רוצה להדגיש שוב שאני לא נגד הצורך של האמנות בסגירה או בהפי אנד. זה כיף, ויש הרבה סיבות למה זה חשוב מבחינה אמנותית, כל הנושא של סגירת מעגלים וקתרזיס וכל הצעצועים האמנותיים המקובלים. אני רק חושבת שאורח המחשבה שזה מתכנת אותנו אליו הוא בעייתי, וזה דבר שצריך להיות מודעים אליו.
האם האומנות אמורה לחקות את המציאות? האם היא לא אמורה - באופן הכי בסיסי וראשוני - לבדר אותנו?
יותר כיף לקרוא/לשמוע/לצפות בסיפור שיש לו סוף טוב. גם יותר כיף לכתוב אותו. יש לי סאגה מאוד ארוכה שנתקעתי באמצע החלק השלישי שלה, כשהבנתי שבסוף כולם מתים ופשוט אי אפשר לברוח מזה, כי כל סוף אחר יראה מלאכותי. זה דיכא אותי וגרם לי להתקע באמצע הכתיבה.
אבל דווקא יש לא מעט יצירות שהסוף שלהן רע והוא בסדר גמור, כי הוא נובע מהסיפור. החל מהטרגדיות היווניות מהתקופה הקלאסית ועד ספרים וסרטים מודרניים עם סוף טראגי.
אני לא חושבת שזה משליך על הציפיות שלנו מהמציאות - כל עוד אנחנו זוכרים להפריד בין הבדיון למציאות.
Reply
היה לי פעם נאום שלם... כתבתי אותו פעם בצורה יפה, עם דוגמאות והכל, ועכשיו אני לא מוצאת אותו ( ... )
Reply
שכתב המרצה לקולנוע ופילוסופיה הנרי אונגר על סוף שמתאים ליצירה לעומת סוף שאינו מתאים לה. זה נמצא איפשהו פה בין אלפי הניירות ובאמת ראוי לפרסום-נוסף.
הלוואי שאצליח למצוא.
Reply
התרבות היא סוכן חיברות, אחד מהחזקים שיש. אי אפשר להתכחש לזה. כמו שדמויות הנשים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים נשים, כמו שדמויות המיעוטים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים מיעוטים, כמו שיחסי המינים ביצירות אמנות משפיעות על איך שאנשים תופשים את יחסי המינים - כך הרוח הפילוסופית שעומדת בבסיס היצירות, התפישה הבסיסית ביותר שמכוונת אותם, משפיעה בהחלט על איך שאנחנו תופשים את החיים שלנו, אם אנחנו זוכרים שזה בדיון ואם לאו. אם אנחנו לומדים מיצירות אמנות שעלילות מתקדמות מנקודה א' לנקודה ב', ובנקודה ב' בהכרח תהיה סגירת קצוות, אם נרצה ואם לאו, אנחנו מפנימים את זה לתוך התפישה שלנו את החיים בכללותם.
ואם תשימי לב, מה שאני אומרת הוא לא שזה לא בסדר שיצירות אמנות מחפשות סגירת מעגל או הפי אנד. מה שאני אומרת הוא שזה משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי. וזה אכן משפיע על תפישת העולם שלנו באופן בעייתי.
Reply
אבל בעוד זה אפשרי לכתוב סיפור כזה, יעל צודקת שקשה לכתוב אחד שיהיה מעניין. יש כמה גאונים שיכולים. אבל אנחנו רוצים שהסרטים והספרים שלנו ירגשו אותנו, יראו לנו עולם שונה, וכן - גם יתנו לנו משהו לשאוף אליו. אני מסכימה איתך שזה עושה את תפיסת העולם שלנו בעייתית. ואני ככותבת תמיד גם צריכה להכריח את עצמי שלא לכתוב את ההאפי אנד, שלא לכתוב את הסיום הקלאסי, שלא לכתוב את האישה שמוצאת את האישה (או הגבר) המושלמים ושואפת לזוגיות. וזה אפילו יותר בעייתי, בהתחשב בכך שאני מנציחה בדיוק את התחושה שלא הייתי רוצה להעביר.
Reply
אגב, אני רוצה להדגיש שוב שאני לא נגד הצורך של האמנות בסגירה או בהפי אנד. זה כיף, ויש הרבה סיבות למה זה חשוב מבחינה אמנותית, כל הנושא של סגירת מעגלים וקתרזיס וכל הצעצועים האמנותיים המקובלים.
אני רק חושבת שאורח המחשבה שזה מתכנת אותנו אליו הוא בעייתי, וזה דבר שצריך להיות מודעים אליו.
Reply
Leave a comment