היה לי פעם נאום שלם... כתבתי אותו פעם בצורה יפה, עם דוגמאות והכל, ועכשיו אני לא מוצאת אותו.
יצירות בידוריות מתחלקות לארבע בהקשר הזה. סוף טוב שמרגיש טוב. הכניסי כאן את הקומדיה הרומנטית הקרובה לביתך. סוף טוב שמרגיש רע. היתה לי פעם דוגמה טובה לזה, אבל אני לא זוכרת אותה כרגע. איזה ספר שבו הטובים מנצחים ומצילים את העולם, אבל בצורה כל כך לא מוסרית שזה פשוט מונע את ההרגשה הטובה. סוף רע, מרגיש רע. למשל חמש ילדות יפות כדוגמה קלאסית. ההרגשה של ריקנות וטעם רע היא מכוונת ומאד חזקה. וסוף רע שמרגיש טוב, כמו אמריקן ביוטי. (כן, נו. כל הדוגמאות שלי הן סרטים. אני רגילה לנאום את הנאום הזה על סרטים)
בכל מקרה, הנקודה היא שהחשיבות היא לא כמה מחקים את המציאות בהצלחה, או כמה הסוף מתאים לשאר העלילה. החשיבות היא באיזו הצלחה, אם בכלל, היוצר מצליח להפעיל עלינו את המניפולציה שאליה כיוון. כי זו הרי המטרה, בעיקר בטרגדיות, אבל בכלל, לבוא ולעבור מניפולציה רגשית על ידי הסיפור.
אבל בלי קשר, אני לא חושבת שזה מוגזם לחפש מודלים לחיקוי שמתאימים לנו, כי בסופו של דבר, אנחנו כן מושפעים מהבידור שאנחנו צורכים. כשתי דוגמאות בולטות, בחור שצולם לכתבה בערוץ 2 על חיפוש דירות בתל אביב מסביר למה הוא פוסל דירה יחסית סבירה: "אני גדלתי על חברים, וקשה לי נפשית שבדירה שלי לא יהיה את הסלון שבו כל החבר'ה יוכלו לבוא ולשבת ביחד." והבן של דודי גולדמן באחד הפרקים של העתיד כבר כאן אמר, "אני מתבייש להגיד את זה, אבל נדמה לי שמהיום שאני בן 16, אני בשוק מוחלט שלא קוראים לי ברנדון, אין לי בלורית משגעת, אני לא גר בבוורלי הילס, ואין לכל החברים שלי מכוניות עם גג נפתח."
היה לי פעם נאום שלם... כתבתי אותו פעם בצורה יפה, עם דוגמאות והכל, ועכשיו אני לא מוצאת אותו.
יצירות בידוריות מתחלקות לארבע בהקשר הזה. סוף טוב שמרגיש טוב. הכניסי כאן את הקומדיה הרומנטית הקרובה לביתך. סוף טוב שמרגיש רע. היתה לי פעם דוגמה טובה לזה, אבל אני לא זוכרת אותה כרגע. איזה ספר שבו הטובים מנצחים ומצילים את העולם, אבל בצורה כל כך לא מוסרית שזה פשוט מונע את ההרגשה הטובה. סוף רע, מרגיש רע. למשל חמש ילדות יפות כדוגמה קלאסית. ההרגשה של ריקנות וטעם רע היא מכוונת ומאד חזקה. וסוף רע שמרגיש טוב, כמו אמריקן ביוטי. (כן, נו. כל הדוגמאות שלי הן סרטים. אני רגילה לנאום את הנאום הזה על סרטים)
בכל מקרה, הנקודה היא שהחשיבות היא לא כמה מחקים את המציאות בהצלחה, או כמה הסוף מתאים לשאר העלילה. החשיבות היא באיזו הצלחה, אם בכלל, היוצר מצליח להפעיל עלינו את המניפולציה שאליה כיוון. כי זו הרי המטרה, בעיקר בטרגדיות, אבל בכלל, לבוא ולעבור מניפולציה רגשית על ידי הסיפור.
אבל בלי קשר, אני לא חושבת שזה מוגזם לחפש מודלים לחיקוי שמתאימים לנו, כי בסופו של דבר, אנחנו כן מושפעים מהבידור שאנחנו צורכים. כשתי דוגמאות בולטות, בחור שצולם לכתבה בערוץ 2 על חיפוש דירות בתל אביב מסביר למה הוא פוסל דירה יחסית סבירה: "אני גדלתי על חברים, וקשה לי נפשית שבדירה שלי לא יהיה את הסלון שבו כל החבר'ה יוכלו לבוא ולשבת ביחד." והבן של דודי גולדמן באחד הפרקים של העתיד כבר כאן אמר, "אני מתבייש להגיד את זה, אבל נדמה לי שמהיום שאני בן 16, אני בשוק מוחלט שלא קוראים לי ברנדון, אין לי בלורית משגעת, אני לא גר בבוורלי הילס, ואין לכל החברים שלי מכוניות עם גג נפתח."
Reply
שכתב המרצה לקולנוע ופילוסופיה הנרי אונגר על סוף שמתאים ליצירה לעומת סוף שאינו מתאים לה. זה נמצא איפשהו פה בין אלפי הניירות ובאמת ראוי לפרסום-נוסף.
הלוואי שאצליח למצוא.
Reply
Leave a comment