הפי אנד
התרבות שלנו מכוונת לחפש את ההפי אנד. אם אנחנו בוחנים את יצירות התרבות שלנו (ספרות, קולנוע וכד') נמצא שהיצירות שלנו, שמטבען מוגבלות לתוך גוש תחום אחד של מציאות פיקטיבית, בנויות כך שתהיה להן סגירה בסוף, ובמקרים רבים הסגירה הזאת היא מה שהיינו מגדירים חיובית. הפי אנד. גם כאשר מדובר ביצירות אינסופיות לכאורה (אופרות סבון, סדרות פנטזיה גנרית וכד'), עדיין העלילה תהיה מורכבת מיחידות משנה תחומות היטב עם סגירה מוגדרת.
בעוד הצורך לסגירה מובן לי (ועוד איך מובן, ככותבת סיפורים קצרים), עדיין קשה לי עם המסר שאנחנו לומדים מיצירות התרבות שאנחנו צורכים. אנחנו מתרגלים מחשבתית לראות כל שינוי, כל מהלך בחיינו, כל תמורה, כאילו הם צריכים להסתיים בסגירה ברורה, בלקח מובהק שנלמד, בשינוי מהותי. אם כך בנויה התרבות שאנחנו צורכים, שאמורה לחקות את המציאות ולהוסיף עליה, האם לא כך אמורים להיות בנויים חיינו? עם סוף סגור וברור לכל יחידת עלילה? ורצוי - סוף שמח?
אבל החיים הם לא כאלה. בספר נהדר שקראתי לאחרונה, אחת הדמויות אומרת, "אבל אני לא רוצה סוף שמח. אני רוצה עוד עלילה". אני חושבת שככה בנויים החיים. יתרה מכך, כשמגיע ההפי אנד שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים עם הנפילה האיומה שבאה אחריו. ניצחנו את הרעים, הצלנו את העולם, השגנו את הבחור/ה - ועכשיו החיים נמשכים, שגרתיים ואפורים ועם רגעים מחורבנים משלהם למרות הבטחות הזוהר של ההפי אנד. אז איפה המשמעות המובטחת, סגירת הקצוות, הנירוונה העלילתית?
אני חושבת שמבנה העלילה הסגורה והשלמה, ככל שהוא חיוני תרבותית, דופק אותנו מחשבתית. במקום לחשוב שגרה, אנחנו מתרגלים לחשוב בשיאים. אנחנו פועלים לקראת שיא כל פעם, פועלים לקראת הישג, פועלים לקראת סגירת העלילה - אם נהיה ילדים ממש טובים, נגיע בסוף לגן העדן של ההפי אנד וסגירת הקצוות. אנחנו לא פועלים בעלילה מתמשכת שאולי מורכבת מהמון סגירות קטנות ושיאים זמניים, אבל ככלל, היא פשוט שגרה, שבה גן העדן המיוחל הוא עכשיו או בכלל לא.
החיים לא נעים מההתחלה אל הסוף, שאם אנחנו מוצלחים אנחנו משיגים בו את הסגירה המיוחלת. החיים פשוט נעים. בעכשיו, בעמוד הנוכחי.
בנושא דומה אך שונה שמעסיק אותי מאותם כיוונים, קשה מאד למצוא בספרות דמויות הזדהות נשיות שלא מושתתות על ההפי-אנד של מציאת הגבר המושלם. גם הדמויות הנשיות החזקות ביותר כמעט תמיד מתקדמות לעבר השיא המתבקש - זוגיות. זוגיות מושלמת. זוגיות נהדרת ומאושרת. והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה.
קשה למצוא דמויות הזדהות נשיות מסוג אחר. אחת הדמויות שמרתקת אותי כבר שנים היא מיס מארפל של אגתה כריסטי - הרווקה הזקנה והכל-כך לא סבירה, אישה שחיה עם עצמה ובשביל עצמה, שהחיים שלה לא נמדדים על פי ההתקדמות אל השיא הצפוי (לזה מן הסתם מועילה העובדה שהיא זקנה, והימים שבהם החברה ציפתה ממנה למצוא בן זוג כבר מאחוריה), אלא על פי העשייה היומיומית שלה. ובאופן לא מפתיע, היא עושה הרבה מעבר למה שהחברה מצפה מאישה בגילה ובמעמדה.
דמות אחרת שאני אוהבת מאד, ודווקא בספרי המטוסים החביבים עלי, היא קינסי מילהון של סו גרפטון. דמות נהדרת שמדי פעם מתאהבת, מדי פעם לבה נשבר, מדי פעם היא לבד, ושום דבר בסיפור שלה לא אומר שהיא מתקדמת לעבר שיא מוגדר. החיים שלה הם פשוט חיים, מתמשכים תמיד באותו עמוד שבו היא נמצאת באותו רגע. ונכון, היא ככה בגלל סיפור חייה העצוב ומגוון הדפיקויות שלה - אבל בסופו של דבר, כולנו כמו שאנחנו בגלל סיפור חיינו (העצוב או לא) ומגוון הדפיקויות שלנו.
אני תוהה אם העובדה ששתי הדמויות האלה מתקיימות בסדרות בלשיות אומרת משהו על כך שהמתח העלילתי חייב לבוא מאיפה שהוא - ואם הוא לא יבוא מחתירתה של הדמות לסגירה בחייה האישיים, הרי שבהכרח הוא צריך לבוא מהחתירה לעבר פתרון התעלומה. קיומה של סגירת הקצוות במקום אחד בעלילה מאפשר לדמויות חירות קיומית גדולה יותר בצד האישי. קשה לי לחשוב כרגע על דמויות דומות שמתקיימות מחוץ לעלילות מתח.
הייתי רוצה יותר דמויות כאלה. דמויות של נשים שלא ילמדו אותי לחיות את חיי לעבר הסגירה המיוחלת שבזוגיות, אלא תמיד לחיות את אותו עמוד שבו אני נמצאת באותו רגע. שהחיים קורים עכשיו, ולא בהפי אנד שיופיע בעמוד האחרון וישאיר, כביכול, את כל העמודים שאחריו ריקים, ואת כל קווי העלילה האחרים חסרי משמעות.