אני חושבת שזה דווקא די להפך ממה שאת אומרת: כל כך קל לאהוב אותך, שחיפשת איך אפשר לא רק כדי להוכיח שאת לא כמו כולם. בהדרגה, נשברת והתחלת ללכת עם הזרם. :-) לעניות דעתי, לחבב את עצמך זה תמיד באופנה, אנשים נוטים לחבב אדם שבאמת מחבב את עצמו, ואני חושבת שממש נדיר שאנשים טועים בין אהבה עצמית אמיתית לבין יוהרה או היבריס. לדעתי, יוהרה או היבריס צומחים דווקא ממקומות של חוסר ביטחון, כשהאדם לא בטוח בערכו ודווקא לכן הוא צריך להקצין אותו באופן מלאכותי, והסביבה קולטת את הזיוף. אניוויי, כל פעם שאת מרגישה שנאה עצמית את מוזמנת לבוא אלי. לא כי אני אשכנע אותך שאת טועה, סתם כי מזמן לא הייתה לי הזדמנות להוריד לך איזו צ'פחה בריאה ולהגיד לך להפסיק להיות מטומטמת. P-:
אני פשוט חושב שהעולם מסביב במילא מנסה למרר את חיינו כמה שאפשר, או לפחות מפגין אדישות עזה כלפינו. אין לנו הרבה תמיכה חיובית חיצונית מעבר למשפחה וחברים. אז בשביל לנהל חיים חיוביים, יצרניים ומהנים, אין לנו הרבה ברירה מעבר להסתמך על עצמנו כדי לראות הצד הבהיר של החיים. כשהשאלה האם תהיי שמחה ומרוצה מהחיים תלויה בעיקר בך אז חייבים לאהוב את עצמך.
וכמו שכבר נאמר, אם אנשים אחרים אוהבים אותך בגלל מי שאת, אין שום סיבה שאת לא תאהבי את עצמך בגלל מי שאת.
אני מסכימה איתך במאה אחוז. הפוסט הזה מגיע לא בגלל שרע לי לחבב את עצמי. למען האמת, מצאתי ככה שלווה שחיפשתי הרבה זמן. הפוסט נכתב אחרי שקראתי יותר מדי בלוגים של דכאוניות, ותהיתי מה היה קורה אם גם אני הייתי צורחת את הכאב שלי לעולם... ואז קלטתי שהכאב שלי, כמו הרבה דברים אחרים אצלי, הולך ומתברגן. כבר לא נפש אבודה וכואבת, שמחפשת אמת טהורה. עכשיו יש בעיקר כאבים קטנים כאלה של יומיום. לאמשהו טראגי במיוחד. לא משהו שיוציא מתוכי קטעי פרוזה נהדרים וצובטי לבבות.
אני רק מקווה שבניגוד לעיברי לידר, ברגעים שטוב לי אני כן אוכל לכתוב.
Comments 9
(The comment has been removed)
מצד שני, נורא קל לשכוח את זה כשמגיעים הרגעים הרעים (:
Reply
אני חושבת שזה דווקא די להפך ממה שאת אומרת: כל כך קל לאהוב אותך, שחיפשת איך אפשר לא רק כדי להוכיח שאת לא כמו כולם. בהדרגה, נשברת והתחלת ללכת עם הזרם. :-)
לעניות דעתי, לחבב את עצמך זה תמיד באופנה, אנשים נוטים לחבב אדם שבאמת מחבב את עצמו, ואני חושבת שממש נדיר שאנשים טועים בין אהבה עצמית אמיתית לבין יוהרה או היבריס. לדעתי, יוהרה או היבריס צומחים דווקא ממקומות של חוסר ביטחון, כשהאדם לא בטוח בערכו ודווקא לכן הוא צריך להקצין אותו באופן מלאכותי, והסביבה קולטת את הזיוף.
אניוויי, כל פעם שאת מרגישה שנאה עצמית את מוזמנת לבוא אלי. לא כי אני אשכנע אותך שאת טועה, סתם כי מזמן לא הייתה לי הזדמנות להוריד לך איזו צ'פחה בריאה ולהגיד לך להפסיק להיות מטומטמת. P-:
Reply
Reply
תודה לאל על חסדים קטנים.
(:
Reply
אבל השיר של סינטרה תמיד עזר לי בדיוק להרגיש ככה
"that someone so unforgettable, thinks that I am unforgettable too"
Reply
אני פשוט חושב שהעולם מסביב במילא מנסה למרר את חיינו כמה שאפשר, או לפחות מפגין אדישות עזה כלפינו. אין לנו הרבה תמיכה חיובית חיצונית מעבר למשפחה וחברים.
אז בשביל לנהל חיים חיוביים, יצרניים ומהנים, אין לנו הרבה ברירה מעבר להסתמך על עצמנו כדי לראות הצד הבהיר של החיים.
כשהשאלה האם תהיי שמחה ומרוצה מהחיים תלויה בעיקר בך אז חייבים לאהוב את עצמך.
וכמו שכבר נאמר, אם אנשים אחרים אוהבים אותך בגלל מי שאת, אין שום סיבה שאת לא תאהבי את עצמך בגלל מי שאת.
Reply
הפוסט הזה מגיע לא בגלל שרע לי לחבב את עצמי. למען האמת, מצאתי ככה שלווה שחיפשתי הרבה זמן.
הפוסט נכתב אחרי שקראתי יותר מדי בלוגים של דכאוניות, ותהיתי מה היה קורה אם גם אני הייתי צורחת את הכאב שלי לעולם... ואז קלטתי שהכאב שלי, כמו הרבה דברים אחרים אצלי, הולך ומתברגן. כבר לא נפש אבודה וכואבת, שמחפשת אמת טהורה. עכשיו יש בעיקר כאבים קטנים כאלה של יומיום. לאמשהו טראגי במיוחד. לא משהו שיוציא מתוכי קטעי פרוזה נהדרים וצובטי לבבות.
אני רק מקווה שבניגוד לעיברי לידר, ברגעים שטוב לי אני כן אוכל לכתוב.
Reply
ומתי את\ם באים לבקר כבר?
Reply
Leave a comment