.כבר לא חותכת את עצמי. רק ירקות
אני דווקא מחבבת את עצמי.
לא בזכות השטויות הניו-אייג'יות האלה של שכיבה במיטה, מוקפת בנרות ריחניים, עם עיניים מעורפלות ושינון מנטרות על כמה שאני אדם נהדר. אני נוטה להירדם כשאני במיטה ולא עם אדם אחר, או לפחות עם ספר טוב. אני מחבבת את עצמי כי בשנים האחרונות אני מוקפת באנשים נפלאים שמחבבים אותי, ולאט לאט חלחלה לתוכי ההבנה שאני בעצם סומכת על השיפוט שלהם, אז אולי הם דווקא עלו על משהו נכון בייחס אליי.
אבל זה כל-כך לא אופנתי לחבב את עצמך. זה מתקשר מייד עם מילים מגעילות כמו התנשאות, יוהרה, היבריס ועוד מילים נרדפות לתאר אדם עם אף בעננים. קשה להסביר את המקום בו אדם יכול לחבב את עצמו לא בגלל שהוא יותר טוב -לכאורה- מאחרים, אלא פשוט בגלל ההבנה שהמפלצת הנוראית שבתוכך קיימת גם בתוך אנשים אחרים, רק בשינוי אדרת. בגלל ההבנה שלמרות הפחדים שלך, אנשים לא יתרחקו ממך ברגע שיכירו אותך יותר טוב. עובדה - יש חברים שממשיכים איתך כבר במשך אינספור שנים ומשברים.
לפעמים אני רוצה למלמל כמה שאני שונאת את עצמי רק כי אני צריכה לשמוע כמה בעצם אוהבים אותי. אני מצליחה להחניק את זה, ופשוט לשאול את החייל שלי בקול מתפנק עד כמה הוא אוהב אותי.
ועדיין, לשנוא את עצמך זה כל-כך... מרגש. לפעמים אני מתגעגעת לאורגזמות הרגשיות האלו של רחמים עצמיים. נו, מזל שיש מחזור פעם בחודש.