ידו הכבדה של רילקה
אז רכשתי סוף סוף את תרגומיה של עדה ברודסקי לסונטות אל אורפאוס מאת רילקה. ככל הידוע לי, זהו התרגום המלא היחיד למחזור, ואחד מיתרונותיו הבולטים הוא ההזדמנות לעיין במקור תוך כדי קריאה.
עד כמה ניכרת ידו הכבדה של רילקה בשירה העברית! קל להתחקות על עקבותיו בשיריהם של גולדברג, פגיס, עמיחי ולסקלי. כן, אפילו לסקלי. השוו:
רילקה, מתוך "שעת הכרעה" (תרגמה לאה גולדברג):
הבוכה אי-בזה בעולם,
הבוכה בלי סיבה בעולם,
לי הוא בוכה.
[...]
זה המת אי-בזה בעולם,
הגוסס בלי סיבה בעולם,
מביט בעיני.
לסקלי, מתוך "שעת העיניים":
העין הפקוחה
היחידה בעולם
שנותרה פקוחה בעולם
למי בעולם
היא שייכת בעולם?
אודה ולא אבוש: יש בשירה שלו משהו שמקומם אותי (לפחות בתרגום, שהרי איני קורא גרמנית). מרינה צבטייבה אמרה עליו שהוא אינו משורר, אלא השירה בכבודה ובעצמה. אני הייתי אומר ששירתו אינה שירה, אלא ארכיטיפ של שירה. הכרתי גם מושכי בכתפיים שטענו שהוא משורר לבני הנעורים. מכל מה שקראתי אני מעדיף דווקא את הפרוזה (רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה, המכתבים לצבטייבה).
המיתוס שעליו מבוססות הסונטת אל אורפאוס מספר, שאורפאוס שוסף למוות בידי המאינדות המשרתות את דיוניסוס, שלא יכלו לשאת את התעלמותו מהן ודבקותו באהבה לאורדיקה המתה. אני מכיר גרסה אחרת של המיתוס, שלפיה לאחר שובו מעולם המתים החל אורפאוס לנגן לחנים שגרמו לנשים לאבד את פוריותן, והן אלה ששיספו אותו. בעקבות הגרסה השניה כתבתי עוד סונטה אל אורפאוס:
עוד סונטה אל אורפאוס
זאת לא רביעיה של שוסטקוביץ' -
שירו לא אנושי, קולו אלים,
עיניו ריקות ואדומות מיובש,
דומות לעיניהם של האלים.
חיות הבר פורצות במנוסה.
נשים שקצו בלידות הנפל
מתקהלות סביבו. הוא ישוסע
אם רק ירפה לרגע מן הנבל.
והוא ממשיך, הולם כמטרונום
של תוהו בעולם המשווע,
גם לאחר דורות רבים מספור.
אני שומע בצווחת ציפור,
בהמולת העיר ותושביה,
תווים שהולחנו בגיהנום.