Two additional Plagiarisms
After David Avidan's Digumim, Meir Wieseltier's Pgimot, Arieh Sachs' Be'Ikvot and other works similar to Robert Lowell's Imitations - I wanted to invent some new name to whateveritis I'm writing. I chose Plagiarisms (Plagiatim) as a working title. I have already posted three of them some time ago, so here are two more: The first is an opening to the entire ball-o'-wax. The second is an Altermanisation of one of Natan Zach's famous poem.
אל הקורא (עם התנצלות לפני הפוליטיקלי קוראת)
רחל, הסופדת לספר שיריה,
לאה, בתחפושת תרזה די מון,
כתבו על תוגת לבבן הכורע
ועל אדישות אצבעות ההמון.
וגם אחרים (מי אחר כך, מי קודם),
שלא היססו להקיז את דמם,
חפזו, אדומי לחיים וחוטם,
לנזוף בקורא, שתמיד שועמם.
ריבוא גידופים ופשקווילים לא קורט
ניתכו על קודקוד הקורא הסורר -
רגוז לא רגזה כך חיית הביקורת
בנוח כפה על כתבי משורר!
קורא לגלגן! בן דמותי הצבוע!
סמרטוט של בשר! מקטרג וסומא!
שלהבת שירי - אחרים חצבוה,
ולא בחלבי ובדמי היא פוטמה!
אבל, כשתבהה בטרנסגרסיות האלה,
זכור נא עובדה ידועה לבקי:
שירת הזמיר - אפיגונים לה אלף,
אך מי יחקה את שירת התוכי?
שיר של נתן
לא קילוח אפל מעיניה שותת,
לא סתוים אדומים עדוה,
בצללים הנוגנים עוד נצא לשוטט
מול יופיה, שאינו ידוע.
בחלוף השקיעות עמוסות הזהב
ידברו בה גדר וקרש,
והרוח, כמו גימנזיסט מאוהב,
יעמוד, יפזם לה חרש.
מזדמזם פזמונו בחרוז טרדני
סביב יופיה, שהוא אש לוחכת,
ואנחנו, שמתנו על ש"י מפתנים,
נתאפק
ונוסיף ללכת.
.
אל הקורא (עם התנצלות לפני הפוליטיקלי קוראת)
רחל, הסופדת לספר שיריה,
לאה, בתחפושת תרזה די מון,
כתבו על תוגת לבבן הכורע
ועל אדישות אצבעות ההמון.
וגם אחרים (מי אחר כך, מי קודם),
שלא היססו להקיז את דמם,
חפזו, אדומי לחיים וחוטם,
לנזוף בקורא, שתמיד שועמם.
ריבוא גידופים ופשקווילים לא קורט
ניתכו על קודקוד הקורא הסורר -
רגוז לא רגזה כך חיית הביקורת
בנוח כפה על כתבי משורר!
קורא לגלגן! בן דמותי הצבוע!
סמרטוט של בשר! מקטרג וסומא!
שלהבת שירי - אחרים חצבוה,
ולא בחלבי ובדמי היא פוטמה!
אבל, כשתבהה בטרנסגרסיות האלה,
זכור נא עובדה ידועה לבקי:
שירת הזמיר - אפיגונים לה אלף,
אך מי יחקה את שירת התוכי?
שיר של נתן
לא קילוח אפל מעיניה שותת,
לא סתוים אדומים עדוה,
בצללים הנוגנים עוד נצא לשוטט
מול יופיה, שאינו ידוע.
בחלוף השקיעות עמוסות הזהב
ידברו בה גדר וקרש,
והרוח, כמו גימנזיסט מאוהב,
יעמוד, יפזם לה חרש.
מזדמזם פזמונו בחרוז טרדני
סביב יופיה, שהוא אש לוחכת,
ואנחנו, שמתנו על ש"י מפתנים,
נתאפק
ונוסיף ללכת.
.