הספינקס של אוסקר והחריזה המטאפיזית
א. פתיחה
אחדים אומרים לי, שאני עושה שימוש מוטעה במדיום המופלא הזה, שאינני כותב יומן, אלא מפרסם תרגומים ופרודיות. מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער - ואילו אני מפנה את גבי ומתעסק בשטויות.
אחרים אומרים לי, שאני מעין דנדי דקאדנטי מסוף המאה ה-19, שאני מתעלם מצורת הכתיבה העכשווית, אפילו מצורת התרגום העכשווית. המשקל והחרוז יצאו להם מהאופנה אי שם בשנות החמישים, לא?
לאלה הראשונים אין לי הרבה מה לומר. עניין של טעם. אינני מחבב את ז'אנר היומן, ממש כשם שאינני חסיד של האופרה, למשל. אינני מאמין בבריחה מן החיים באמצעות תיאורם, אולי... כאמור, אין זו קביעה אסתטית אובייקטיבית, אלא דעתי האישית, וכך אני מתייחס גם לדעה הנגדית: כל ניסיון להציג את הכתיבה האקטואלית, הקונקרטית, זו שרגליה נעוצות עמוק בקרקע הטובענית של המציאות, כחובה מוסרית קדושה או ככורח תרפויטי יזכה מצדי לגיחוך מאולץ. לאלה האחרונים ברצוני להקדיש כעת כמה שורות.
ב. פרוזודיה ושלילתה
לפני שנתיים בערך ייסד avva סמינר פרוזודיה (ישאל מי שישאל "מה זה פרוזודיה?" ובכן, כוונתי כאן למשקל, לריתמוס ולחריזה. כמו למונחים רבים, גם למונח פרוזודיה יש היסטוריה ארוכה ורצופת תהפוכות - יתכבד נא השואל ויבדוק בלקסיקון). בסמינר השתתפו (שמא אחטא בתמימות ואומר - "משתתפים"?) avva, lbyf, gaal, ijon, cinamon, ורבים אחרים, בהם גם כותב שורות אלה. על מה ולמה פרוזודיה דווקא? מישהו (אוי לי, שכחתי מי) טען פעם שאין בעולם מהפכות מלבד מהפכות בתחום השירה. טענה צנועה יותר ומדוייקת יותר היא שאין מהפכות בתחום השירה מלבד מהפכות פרוזודיות. הצעד הלוגי הבא ממש מתבקש, אבל לעת עתה נניח לו להתבקש.
בפגישה הראשונה דנו במשקל ובשניה דנו בחריזה בכלליות - כמעין מבוא לדיונים הבאים. נושא צדדי, אבל הו, כמה חשוב, היה היציאות נגד המשקל והחריזה (אני אוהב את הפאתוס שמאפיין את היציאות נגד למיניהן, וכמובן גם את היציאה נגדן - כסיל אידיאליסטי אחד זורק אבן לבאר, ועשרה ריאקציונרים אינם מסוגלים להוציא אותה משם). מסתבר, שחשוב להבדיל בין השתיים. היציאה נגד המשקל התגבשה רק במניפסטים של המודרניזם. קל לצטט בהקשר זה אמירות כמו: "יש לכתוב בריתמוס של הדיבור החופשי, ולא לפי תקתוקו של המטרונום", שדומותיהן תחזורנה במניפסטים ישראליים באיחור של חמישים שנה בערך. לעומתה, היתה היציאה נגד החריזה בראשיתה חלק ממגמה שמרנית, ולא חלק ממגמה מודרניסטית! הסיבה לכך פשוטה: השירה הקלאסית של היוונים והרומאים היתה שקולה אך בלתי חרוזה, וכזאת נשארה ממש עד ימי הביניים. היוונים והרומאים הכירו את החרוז אך בזו לו - שירה חרוזה נתפסה בתרבותם כז'אנר נחות. החריזה כבשה מקום מרכזי בשירה המערבית רק בימי הביניים, כנראה בעקבות מגעיהם של האירופאים עם הערבים, שבשירתם תפשה החריזה מקום מרכזי. בתקופה הניאוקלאסית, שהתאפיינה בפזילה עגבנית כמעט לתרבות היוונית והרומית, נמצאו כמה וכמה משוררים שיצאו נגד החריזה. להלן פשקוויל אנגלי נושן מאת בן ג'ונסון.
ג. החריזה המטאפיזית
חריזה היא אחד האמצעים הפוריים והססגוניים ביותר שעומדים לרשות המשורר. בלקסיקון הנכבד של פרמינג'ר מפורטים סיווגים רבים של החריזה: לפי המיקום היחסי של החרוזים, לפי הטעמתם, לפי דמיון התנועות והעיצורים ועוד ועוד. אחד הסיווגים המתבקשים הוא סיווג לפי המרחק המורפולוגי שבין המלים הנחרזות - אולם דווקא סיווג זה חסר, ולא רק אצל פרמינג'ר. למה כוונתי? הרי הסיווג לפניכם:
- חריזה דקדוקית: לפי הפירוש המקובל, שתי המלים הנחרזות שייכות בדרך כלל לאותה קבוצה של חלקי דיבר. בנוסף, הן שייכות לאותה תבנית צורנית ו/או מוטות באותו האופן - תואר נחרז עם תואר, שם פעולה עם שם פעולה, פועל בהווה עם פועל בהווה וכו'. בחריזה מסוג זה המרחק המורפולוגי בין המלים הנחרזות הוא מזערי. למשל - חיילת/ גננת; אורם/ שנאתם; יפריעו/ ירגיעו...
- חריזה לא דקדוקית בין מלים שמקורן באותה לשון : למשל - עיט/ בית; עשת/ מתעקשת; לסתות/ לסטות (דורי מנור); בת חייל היא/ בדוחה היא לי (עבדקן הנמנמן); מלגזה/ ילעיזם...
- חריזה בין לשונית: שתי המלים הנחרזות מקורן בשתי לשונות שונות. בחריזה מסוג זה המרחק המורפולוגי בין המלים הוא מירבי. למשל - סוואנות/ הושענות (אליוט); קפריזי/ קפריסין (מאיר אריאל); לרמוז עוד/ מימוזות (אלתרמן); כזאתי/ אקזוטי (חנניה רייכמן); לפלרטט/ קוורטט (נעמי שמר)...
לעתים מתלווה למרחק המורפולוגי שבחריזה הבין לשונית מרחק סמנטי. לחריזה הנוצרת ברצוני לקרוא "חריזה מטאפיזית" - כשם שבשירה המטאפיזית האנגלית מושווים שני ציורים השייכים לתחומים שונים לחלוטין (זהו ה-conceit המפורסם), בחריזה המטאפיזית מושוות שתי מלים שהמרחק המורפולוגי והסמנטי ביניהן הוא מירבי. חריזה מטאפיזית נחשבה במשך דורות לסממן של שירה דקאדנטית או של פזמונים קלים. לאחרונה (יחסית!) נמצאו משוררים שהעבירו את החריזה המטאפיזית לתחום השירה ה"רצינית". בשירה הרוסית היו אלה מנדלשטאם, ברודסקי ואחרים. בשירה האנגלית היו אלה אודן, ברודסקי ואחרים. בשירה העברית עשה זאת לראשונה דורי מנור.
ד. הספינקס של אוסקר
באותו סמינר פרוזודיה מהולל הציג לפנינו ijon את הפואמה The Sphinx מאת אוסקר ויילד. הדקאדנטיות הענוגה שטפה אותי בעסיס שקיעות, כנראה, וגמרתי אומר לתרגם את המפלצת. החריזה המטאפיזית שלטת בפואמה, ומה יהיה עליה בתרגום? מילא ספינקס/ לינקס או בזיליסק/ אובליסק (אפשר להשאיר אותם כמות שהם) - אך מה נעשה עם Hieroglyphs/ Hippogriffs?
הרי לפניכם עשרים הבתים הראשונים בתרגומי (בסך הכל יש בפואמה 85 בתים). שפטו בעצמכם:
הספינקס
מתוך האופל הרוחש שבפינת חדרי צופה
בי ספינקס דוממת ויפה, מאימתי - לא אנחש.
בלתי מופרת, חתומה, תרבץ מבלי לנוע כלל
כי מה לה ירחי קלל ומה לה גלגלי חמה.
הסהר יאסוף רשפו וארגמן ירדוף אפור
אך היא לא תעזוב עם אור ובלילות עודנה פה.
יום מתחלף ולילה גז והיא שפופה על המרבד
הסיני, מעיפה מבט של אטלס מעוטר בפז.
מבט עיניה מצודד, על צווארה הצהבהב
נמשך משיה המקווקו עד קצה אוזנה המחודד.
קרבי, הו חצרנית נאוה, כה מנומנמת, כה פסילית!
קרבי, מפלצת אצילית, חצייך חיה, חצייך חוה!
קרבי, הו אדישה! הו ספינקס! הניחי על ברכי ראשך!
הניחי לי להברישך, חשפי חברבורות של לינקס!
על שנהבי טפריך תני לי ללטפך, ואף ללפות
את הזנב שסביב כפות קטיפה נכרך כצפעוני!
גילך באלף מאותיו ישים ללעג, מן הסתם,
עשרים קיצים שאת סותם פשטו מול הוד מדי הסתיו.
נהיר לך דבר הפרעונים המפאר כל אובליסק,
דיברת בלשון הבזיליסק והתבוננת בגריפונים.
עת איזיס מול אישה כרעה, האם ניצבת שם, בציה?
האם צפית במצריה שיין פנינים שיכור גמעה,
ובמורא המאונס במבטה, עת אנטוני -
אותו פרוקונסול אימתני- משה את דג האטונס?
האת אדוניס הבהיר ראית, עת נשקתו אלה?
ההעלית קורבן עולה לאמנלק, אל און העיר?
ההאזנת עת קוננה זו שקרניה ירחים?
האם הכרת את הנחים בפירמידה השנונה?
הביטי בי באישונים רכים ככר, משרי תנומה,
הסתופפי נא, ספינקס קסומה ושירי לי את השנים.
זמרי לי על העבריה והמשיח, בנה הקט,
שבצילך מצאו מקלט בארץ פרא נוכריה.
זמרי על ערב הזמרגד, שבו שמעת את רינתו
של אנטינואוס בשוטו עם אדריאנוס, וערגת
בשתי עיניים רעבות לנער שכולו צחות
ושפתותיו רימון שחוט, ומי נהר לקקת עד רוות.
זמרי על המבוך ופיר המינוטאור כפול הדמות
ועל הלילה הגלמוד שבו חמקת אל תוך הדביר
עת במבואות חכליליים הצויח איביס השני
וטל איום, ארגמני, ניגר על פני הדודאים,