שולחן לאחד, בבקשה.
"מתי תכתבי כבר ב- LJ"? שאלה אותי העלמה בוג'י לפחות פעמיים.
"כשאני אשתכנע שזה לא מה שיגרום לי להפסיק לכתוב סיפורים. אני כותבת כל כך מעט גם ככה."
האם השתכנעתי? לא ממש. הבעיה שהדבר הזה כבר יותר מדי מושך אותי. אני מקווה שיקרה אחד מהשניים: א. אני אכתוב כאן פעם-פעמיים וזה יפסיק להיות הדבר הזה שאני נורא רוצה לעשות כבר יותר מדי זמן (מאז שהפסקתי לכתוב טור אישי, ואחריו עוד טור). ב. אני אגלה שזה ממש לא פוגם בכתיבה שלי. אני הולכת לעשות ניסיון אחרי כתיבת הקטע הזה, ואם אגלה שהכל בסדר, אמשיך, ואם לא זה ישאר הפוסט היחיד ב-LJ שלי, ומעט האנשים שיקראו כאן יבינו.
חרדת ה-LJ הזאת היא מציאותית לחלוטין במקרה שלי. אני אהנה לכתוב כאן, וכשמשהו גורם לי להנאה, אני מתמכרת אליו ולא עושה כמעט שום דבר אחר בשעותיי הפנויות. זה קרה לי עם יותר מדי דברים - סאנידייל בישראל, האתר שניהלתי בתקופתי הבאפיסטית להחריד (שמות חלופיים ליומן יתקבלו בברכה, אגב, ולא, יומנה של לסבית ממורמרת זה לא אופציה). השגרירות בכלל. באפי בכלל. סדרות טלויזיה בכלל. ספרים (לא חושבת שיש ספר שאהבתי וקראתי פחות מחמש פעמים). משחקי מחשב. פורומים שונים. חבר כזה או אחר. מאכל כזה או אחר (אני מאוד טוטאלית באוכל. אם אני אוהבת משהו אני עשויה לאכול אותו כל יום במשך שנתיים. אבל למעשה, מתפרש מהפסקה הזו שאני טוטאלית בכלל).
אני פוחדת גם להיחשף מדי, למען האמת. לעיתים קרובות אני לא מצליחה לשים לחלוטין את גבולות הפרטיות באינטרנט, וכתוצאה מכך יותר מדי אנשים שאני בקושי מכירה מכירים אותי טוב מכפי שחשבתי (במקרה של הבחורה האחרונה שיצאתי איתה, היה ממש מפחיד כמות הדברים שהיא ידעה עליי. היא היתה שואלת אותי שאלה ואז עונה במקומי). אבל למעשה, זה מפריע לי פחות. ממילא שום דבר שאכתוב כאן לא יהיה, כנראה, אישי כמו הסיפורים שלי. ואם אני מפרסמת אותם בכל מיני במות ונותנת לכל מיני עורכים קטלניים להשחיז את עטם עליהם, כנראה שאסתדר גם עם LJ.
היום היה אמור להיות יום קל, אחרי שבוע די קשה. עשיתי במהלך השבוע האחרון הרבה דברים שאני אוהבת לעשות (לראות חברים, לכתוב סיפורים, להישאר בבית ולא ללכת לעבודה, ללכת לערב אמנים, לעשות בעבודה דברים שלא קשורים לעבודה, להיות במשחק ברון, לכתוב עם ידיד, לראות את בוג'י, לביים, להזמין אוכל, לערוך). אבל את כולם עשיתי במצב עייפות קטסטרופלית, שרק הלכה והצטברה כשלא הצלחתי להשלים את שעות השינה החסרות לאורך כל השבוע. כנראה שבכל השבוע ישנתי בסך הכל איזה חמש עשרה שעות. מה שהכי מוזר הוא שאתמול הלכתי לישון בשתיים, ואז קמתי בבוקר בעשר ולא הצלחתי לחזור לישון. לא ברור מה קורה איתי. לישון זה בדרך כלל אחת הפעולות החביבות עליי ביותר.
התכוונתי ללכת היום עם חברה לחפש לה ולי רהיטים ברחוב הרצל (אחד מהרחובות מהמופלאים בתל אביב לטעמי, ואין כמעט רחובות בעיר הזו שאני לא אוהבת), ואז לבלות כמה שעות מבורכות בקדמת עדן, אחרי שכבר כמה ימי שישי רציתי ללכת לשם ולא עשיתי את זה. בסופו של דבר, קמתי עייפה, לא מצאתי שום דבר שרציתי (אני בחיפוש אחרי כורסה או ספה קטנה. אין מספיק מקומות ישיבה בחדר שלי), ואז התבלבלתי בדרך חזרה למרכז העיר ופניתי בטעות לצד שמאל של הטיילת. כן, התל אביבית המושבעת מזה שנתיים לא מסוגלת להתמצא בעירה שלה. זה ידוע.
כתוצאה מכך תעיתי בין סמטאותיה הפתלתלות של יפו. מעולם לא ממש הייתי בחלק הזה של העיר המשותפת תל אביב-יפו לפני כן, והייתי קצת בהלם ממה שמצאתי. קודם כל, מגדל השעון היפהפה עוד עומד, ולידו אבולעפיה, וחוף ים חלק-חלק וארוך, לא כמו החופים הצפוניים יותר, ומבנים עתיקים ומקסימים מאבנים ישנות, מתוחזקים היטב, שהזכירו לי את הטיול שלי לאיטליה, ומזרקות מים מבהיקות, וויטראז'ים צבעוניים, ובליל שפות מדהים וחנויות מזכרות ושבשבות צבעוניות בחלונות. מי היה מאמין שאפשר להרגיש כמו בחו"ל במרחק של רבע שעה מהבית. אני בהחלט הולכת להגיע לשם שוב, אם אבין איך. על כל פנים, לצאת משם לא הצלחתי, וכל הרחובות נראו אותו דבר, ולא הכרתי את השם של אף אחד מהם (ברור שלא שאלתי איך חוזרים לתל אביב. פאדיחה.) בסוף, כשכבר ככל הנראה הייתי בחולון, או אולי בת-ים, קיבלתי כמעט בדמעות הקלה את פניו של השלט "לאיילון", עליתי על הכביש מציל-החיים הזה, וחזרתי לציוויליזציה.
כל הסיבוב הזה לקח כמעט שעתיים. ואז ניסיתי ללכת לקרוא. לקרוא, מבחינתי, זו פעולה שיש שתי דרכים לקיים אותה - או לשבת בפארק הירקון על שמיכה, או ללכת לבית קפה. פעם הייתי יכולה לקרוא בבית. בשנה האחרונה לא, והבנתי את זה כשגיליתי באוקטובר, אחרי אייקון, שיש בבית שלי לא פחות מאחד עשר ספרים שלא קראתי עדיין. אז עכשיו חורף, ולכן הפארק לא אופציה (גם כי אני בבית רק בשעה שש בערב בימים כתיקונם), ולכן אני משתדלת פעם בשבוע ללכת לשבת בקפה, או במסעדה אם אני רעבה, ולקרוא במשך שעה לפחות.
זה לא פשוט כמו שזה נראה.
למעשה, בהתחשב בכמות המגונה כמעט של בתי הקפה בעיר הזאת (ובתי הקפה הטובים בפרט), מדהים כמה זה קשה. כי לקרוא זה משהו שאתה עושה באווירה נוחה יחסית, לא ברעש רב מדי, ורצוי מאוד בשולחן קטן ופינתי ולא ליד מפלצת של שישה מקומות ריקים. וכאלה מקומות, לצערי, אין הרבה. יכול להיות שזה סוג של אפלייה נגד אנשים שרוצים לשבת לבד. בהרבה בתי קפה אין מקומות לשניים בכלל, רק שולחן לארבעה ומעלה. הרבה מקומות מאוד רועשים. אני משתדלת ללכת באמצע השבוע ולא בשישי-שבת, אבל עדיין זה קשה. נראה שמשהו במקומות האלו לא בנוי לאנשים שבאים לבד. אולי העולם לא מסוגל לתפוס את ההנאה של לשבת לבד בבית קפה. על כל פנים, זה לא נחמד.
יש כמה יוצאים מן הכלל, כמובן - קפה מיכל בז'בוטינסקי, קופי בין ביהודה המכבי, קפה ג'ו ליד הסינמטק. אבל היום הייתי במקום שממש סבלתי להיות בו לבד. זה הזכיר לי קטע מסיטקום שאני מאוד מחבבת כרגע (דבר נדיר כשלעצמו, אני בדרך כלל לא מתה על סיטקומים), How I Met Your Mother. בקטע הנ"ל דמותו של מארשל, אחרי שנפרד מחברתו לילי (אליסון האניגן, אחד מניצולות באפי המעטות ששרדה בעולם ההוליוודי), מוצא שאינו יכול עוד ללכת למסעדה בשביל הארוחה האהובה עליו, בראנץ', כי היא נועדה מעצם טבעה לזוגות. הוא נכנס למסעדה ומבקש שולחן לאדם אחד, והמלצר שואל בזלזול "באמת? לבראנץ'?". "אתה צודק, על מי אני עובד," אומר מארשל ויוצא בסערה, על סף דמעות.
ככה בערך היתה החוויה שלי היום. ממש יכולתי לראות את מבט הרחמים בעיניים של המלצר, על הבחורה המסכנה שבאה לשבת כאן לבד ביום שישי, כי כנראה שאין לה חברים או משהו. מה גם שישבתי ממש מול הכניסה, והרגשתי יותר מדי עיניים של אנשים מסביב ננעצות בי באופן כללי. חשבתי שאעזוב את זה ואתרכז בספר, אבל אחרי עיון של שתי דקות בתפריט פשוט קמתי וברחתי החוצה. כשנסעתי בחזרה החלטתי, בנחישות גמורה, לקרוא בבית. כמובן שזה לא קרה - כרגיל, היו לי יותר מדי דברים לעשות. דיברתי עם אנשים על פנטסי.קון, בישלתי, עשיתי כביסה, התקשרתי לסבתא, השלמתי שתי סדרות שלא היה לי זמן לראות במהלך השבוע, עשיתי קניות, החלפתי שמן באופנוע. הכל דברים חשובים, באופן טבעי. משום מה, קריאה וכתיבה, שתי פעולות שאני נהנית מהן עד מאוד, תמיד נמצאות אחרונות בסדר העדיפויות שלי.
בחזרה לנושא לשמו כתבתי את הפוסט הזה (במקור), אני מחפשת מקומות נחמדים ושקטים שנעים לשבת בהם לבד, בתל אביב או ברמת גן. המלצות יתקבלו בברכה.
__________________________
עדכון: ישנתי שתיים עשרה שעות ועכשיו אני כותבת סיפור חדש על המבורגרים שמכילים סיכומי שיעור בפיזיקה. כנראה שה- LJ נשאר. מה שכן, רק עכשיו, 12 שעות אחרי שכתבתי את הפוסט, הצלחתי סוף סוף להבין איך מיישרים את הטקסט לימין, תודות לבוג'י. איזה יומן לא ידידותי להחריד. מזל שהוא כל כך יפה.