סופר-קולנוע, אז והיום
בשבת האחרונה זכיתי לצפות, באדיבות א' וא' וגם ר' אחת, בל נשכח, בחביב הקהל, האביר האפל (הקהל צודק, אגב, ככל שכואב לי להודות בזה, סנובית אליטיסטית שכמוני), באיימקס שבקריון. לא נעים לי לומר את זה, אבל המסך פשוט פאקינג גדול מדי. הרג לי את העיניים. מאחר שראיתי שם את בייוולף בתלת מימד והיה בסדר, אני נאלצת להניח שהמסך הזה פשוט גדול מדי לסרט רגיל, ורחמיי העזים למי שנאלץ להיעזר בכתוביות, שהשתכנו להן בפינה נידחת וזעירה בתחתית המסך (וגם היו איומות, בנוסף לזה, כשטרחתי להציץ בהן. אני חושבת שאפשר לנחש את זה כבר מעצם העובדה שלא היו בהן סימני שאלה, ושכל המספרים היו הפוכים). שותפיי לצפייה, אגב, דווקא היו מרוצים מגודלו של המסך, אז אולי זאת רק אני.
בכל אופן, כחלק מגל רטרו שגוזל את מיטב עיתותיי בזמן האחרון (למשל, בדיוק אתמול גמרתי לצפות בעונות 3-5 של Moonlighting. שכחתי כמה הסדרה הזאת מגניבה, וכמה אני שונאת את מאדי הייז), אני צופה בזמן האחרון גם בכל מיני קלאסיקות מזעזעות מנעוריי, והיום הגעתי לסופרמן 2 (בראשון צפיתי לא מזמן).
מה אומר.
זה אפילו לא קשור להתפתחות הטכנולוגיה והאפקטים. העובדה שרואים מאחורי סופרמן את שיירי הבלוסקרין הרבה פחות מטרידה אותי מהעובדה שהתסריט כל כך גרוע. נראה שחל סוויץ' משמעותי ביחס לסרטי סופר-גיבורים/סרטי קומיקס (איך שתבחרו לקרוא להם) - מסרטי קאלט ומאגניבות נטו שנועדו לקהל של ילדים וילדים ברוחם ולא הייתה להם כל יומרה לאיכות, לסרטים בעלי שאיפה לאיכות ולעומק ככל סרט אחר.
וכאן, בעצם, אנחנו מגיעים לבעיה האמיתית שלי.
מאד אהבתי את "האביר האפל". סרט נהדר, כל מה שאמרו לפניי, אחלה באטמן, אחלה ג'וקר (שהלוואי שיחזור גם בסרט הבא! אומ. ארר), אחלה טופייס, אחלה קונדישנר גורדון (אם כי כשאמרו על מגי ג'ילנהול שהיא "יפהפייה" הייתה לי בעיית סיספונד קשה), יופי של סיפור והתפתחות דמויות ואמירה וכל זה. עם הסרט עצמו לא הייתה לי בעיה.
מה שכן קרה, היה ברגעים מעטים לאורך הסרט, כשאנשים התייחסו אל "הבאטמן", או הזכירו אותו בשמו, או שראו את המסכה המטופשת שלו, ופתאום זה זרק אותי מתוך הסרט הבוגר והחכם והאיכותי, והזכיר לי: היי, מדובר באדם בוגר שמסתובב מחופש לעטלף ומרביץ לרעים, וכל האנשים סביבו מתייחסים לזה כמובן מאליו שיש בעולמם מישהו שמסתובב לבוש שחורים, עם מסכה מגוחכת של עטלף וגלימה אימו-אית, ומרביץ לרעים. כאילו, הסרט עצמו אכן כל הדברים הנפלאים ההם, אבל ה-premise. הרי זה הפרמיס הכי מפגר, הכי גיל-ההתבגרות, הכי ילדותי שיש.
ואחרי הכל, מה לעשות, סרטי סופר-גיבורים/קומיקס הם אכן שעטנז - ממש כמו מה שהקומיקס עצמו התפתח להיות - בין הרעיון הילדותי-למדי והמפגר-למדי שעמד ביסודם, לבין מה שהתפתחו להיות מאוחר יותר, מאייקון ארכיטיפי/סטריאוטיפי נוטף מאגניבות, לבוש חליפה מגוחכת שמרביץ לרעים - לדמויות אנושיות עם עומק ואפלוליות.
ויש משהו משמח ומעודד, אני חושבת, בלראות שאפשר לעשות אמנות טובה גם על יסוד הפרמיס הכי ילדותי בעולם, פשוט כי אנשים נורא אוהבים אותו כבר הרבה זמן.
___
ואם כבר, גיליתי במקרה סוף אלטרנטיבי ערוך בידי מעריצים ל"סופרמן II" שהצחיק אותי עד דמעות.