בת הים הקטנה של לארס פון טרייר
אתמול בשיעור יוגה, בשלב ההרפיה, המורה הנחתה אותנו לחשוב על תנוחת ההרפיה האידיאלית עבורנו. בהתחלה חשבתי על מים, אבל מיד צצו במוחי בעיות האוזניים שלי. עברתי לאוויר והרגשתי לא יציבה. ואז חשבתי על כך שאני כבר נמצאת בתנוחת ההרפיה האולטימטיבית, שכובה על מזרן ומתחתיי האדמה, ושאני רוצה לנזול לתוך המזרן ולהתמזג איתו. עלתה לי תמונה מנטלית בראש של בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן, שמתה עם שחר כשהיא מתמזגת עם קצף הגלים. ואז הרגשתי את עצמי מתמזגת עם המזרן, נוזלת לתוכו, האדמה והשינה מושכות אותי אליהן באלימות תאוותנית. התחושה היתה כל כך מפחידה עד שהמיינד שלי השתלט. אבל באלגנטיות - את שאר ההרפיה ביליתי בלמצוא קשרים בין בת הים הקטנה לנשים בסרטיו של לארס פון טרייר.
בת הים הקטנה יצאה מהעולם שלה בשם האהבה. היא שילמה מחיר כבד כדי להשתלב בעולם בני האדם: כדי לקבל רגלים היא נאלצה לוותר על הקול שלה, דבר בו הצטיינה, וכל צעד שפסעה ברגליה החדשות כאב לה כחרבות מלובנות. הנסיך שאותו אהבה לא אהב אותה. היא לא ממש סיפור הצלחה בעולמה החדש, במיוחד כשבעולמה הקודם היא בת מלך. אחיותיה נתנו לה מאכלת ואמרו לה שאם תהרוג אותו היא תוכל לשוב אליהן ואל עולמה, אבל היא לא היתה מסוגלת לעשות זאת ובחרה למות. קראתי את הסיפור בתור ילדה בספר של סיפורי אנדרסן. הוא היה הסיפורהארוך ביותר בספר, והייתי שבה אליו שוב ושוב ובכל פעם בוכה בסופו ומרגישה עצבות שיש בה שמץ של מתיקות. מוות הוא דבר עצוב, אבל המות של בת הים הקטנה היה אורגני והרמוני. היא התמזגה עם הגלים מהם באה. היא נהיתה at one with her universe. וזו השאיפה של כל מי שעוסק במדיטציה, לא?
בסרט "לשבור את הגלים" (הגלים!), הגיבורה חורגת מהגבולות הנוקשים של עולמה בשביל האהבה. היא אמנם לא בת ים, אבל מתגוררת באי. אהובה אינו בן המקום או אפילו הארץ. היא מתאהבת בו בין היתר בגלל המוזיקה שלו ושל חבריו. וכשמגיעה השעה, היא מקריבה את חייה בשבילו, ועושה זאת בלב ים. כל זה לא היה קורה אלמלא היתה הגיבורה "יוצאת" מעולמה שלה. בדומה לאנדרסן, טרייר אומר שהאהבה אינה המפתח לאושר ושהסביבה הטבעית שלנו חזקה יותר. וגיבורות שמהינות לעזוב את אותה סביבה טבעית ישלמו מחיר כבד בתור סיפתח ואת המחיר האולטימטיבי לאחר מכן.
גם בסרטו הבא, "רוקדת בחשיכה", הגיבורה אינה בסביבתה הטבעית. היא מהגרת. היא לא מצליחה להשתלב בסביבתה החדשה. היא גרה ביחידת דיור עלובה בחצרם של אנשים ועובדת כפועלת פשוטה. גם היא וויתרה על הקול שלה - האנגלית שלה לא טובה והיא לא מצליחה להסביר את עצמה במשפטה. כמו כן, המוזיקה והקול משחקים תפקיד נוסף - זה הלא מחזמר וביורק היא זמרת. גם פה הגיבורה נאלצת לבחור בין חייה לבין (איכות) חייו של אהובה, אם כי הפעם האהוב אינו גבר אלא בנה. הסביבה החדשה עוינת. בבית המשפט מוזכרת העובדה שהגיבורה אינה ילידת המקום אלא מהגרת ושופטים אותה כזרה, כאחרת.
ולבסוף, בסרט "דוגוויל" הגיבורה, בת מלך (העולם התחתון), מפנה עורף לעולמה ולעולמו ומגיעה לדוגוויל. וכמו בת הים הקטנה ושתי הגיבורות בסרטיו הקודמים של פון טרייר, היא לא משתלבת בעולם החדש. היא מסתירה את זהותה הקודמת, וכדי להישאר אנונימית היא תלויה באנשי העיירה ומשלמת את מלוא המחיר על כך. היא, לפחות, מממשת את אופציית המאכלת בלב אהובה הנסיך, אופציה שמוצעת לה על ידי הגרסה המודרנית של אחיותיה של בת הים הקטנה, וחוזרת לעולמה הישן. בניגוד להפיכתה של בת הים הקטנה לקצף הגלים, היא לא מסיימת את חייה כמאכל לכלבי העיר.
אז מה היה לנו? גיבורה שעוזבת את עולמה המוגן והבטוח, מוותרת לשם כך על משהו מהותי, צולעת בעולם החדש, וכשהוא מכזיב אותה ושובר את ליבה היא נאלצת לבחור בין תקיעת סכין בלב אהובה וחזרה לעולם הישן לבין מותה שלה.
אני תוהה אם טרייר הושפע מבת הים הקטנה ומאנדרסן ישירות ובמודע, האם הושפע ממנו באופן לא מודע כפי שיוצרים ישראלים שגדלו על היצירה הקנונית העברית והיהודית ניזונים ממקורות אלה פשוט כי הם טבועים בהם מילדות, או האם אותן תימות ארכיטיפיות דניות שהשפיעו על אנדרסן פעלו את פעולתן גם על טרייר. חיפוש בגוגל לא הניב תוצאות.
דידי אומר שיש אפשרות רביעית, והיא שנקודות הדמיון הללו הן פשוט צירוף מקרים. רואים שהוא לא עושה יוגה.