פוסט מועתק מרשימות
אתם כבר מכירים את הסיפור, אבל הם טרם, אז אני מתנצלת מראש שלרובכם לא יהיה פה משהו חדש במיוחד. ועדיין.
1. אני מובטלת טריה. התפטרתי. היה לי קשה, עמוס, לחוץ. הייתי שחוקה. הבריאות שלי התדרדרה. בעיקר זו הנפשית.
2. בכך שהתפטרתי אני מקווה שגם נפטרתי. כלומר, לא מתתי, חלילה. נפטרתי מלחץ, מאילוצים, מאורח חיים לקוי.
3. עכשיו יש לי הפוגה של מספר חודשים. הזדמנות לפתוח דף חדש.
4. כמובן שהדף לא ממש חדש. נחרתו בו עקבות חריטות העט של מה שכתבתי בדפים הקודמים. אני עדיין עייפה מאד, לא ישנה טוב, דחיתי דברים שכעת דורשים טיפול. היום הראשון של האבטלה, השבוע הראשון, אולי כל החודש הראשון, אינם מוקדשים לבטלה אלא להשלמת חובות החיים. החיים הם נושה חסר רחמים, ועל כל מה שלא הספקתי לעשות עד מועד הפירעון אני משלמת ריבית דריבית.
5. הדף לא חדש גם כי הכותבת היא אותה כותבת. הדיו אולי באיכות טובה יותר, הכתב יפה יותר, אבל הכתוב לא ממש שונה. אני מגלה שאני חוזרת לעשות דברים יותר מאשר עושה דברים חדשים. חוזרת לקרוא בשקיקה כפי שעשיתי לפני מספר שנים וכפי שביליתי חלק גדול מילדותי. חוזרת לכתוב. חוזרת להיות תאבת ידע, שזה כמו תאבת בצע, רק עם עובדות ומידע.
6. אני די אוהבת את עצמי בגרסה נטולת העבודה המלחיצה. בחצי השנה האחרונה הייתי בלתי נסבלת, קצרת רוח, שקועה בחרדות ובדכאון ובמיחושים שונים ומשונים ובמחשבות שווא ובעבודה. המון עבודה. שעות על גבי שעות של עבודה. רשימת מטלות ארוכה להחריד שסירבה להתקצר גם אחרי שכלו כוחותיי בניסיון למגרה. והנה, עכשיו אני אט אט חוזרת לעצמי. מחייכת לעולם, מתלהבת מדברים פעוטים, מוצאת בעצמי אנרגיה עולצת.
7. תמיד החשבתי עצמי אדם עצלן. תמיד עבדתי קשה מדי. אין סתירה בין השניים. דווקא בגלל העצלות הטבועה בי, הקפדתי לכפר עליה במשמעת עצמית. דנתי עצמי לעבודות כפייה עכשיו, כשעיתותי בידי, אני יכולה להיות עצלה. להעביר ימים שלמים בבטלה מתוקה. לעשות רק מה שאני רוצה. הקצב הטבעי שלי איטי להחריד. דרושה לי כמחצית השעה לקום מרגע שהקצתי. ושעה ומחצה נוספות מרגע שקמתי ועד שאני ערנית דיי כדי לתקשר עם העולם. בערב אני נכנסת למיטה שעתיים ושלוש לפני שאני נרדמת. נרגעת לאיטי, נרדמת בהדרגה. ובאמצע היום, הלא דרושה שעה או אפילו שעתיים למנוחה או תנומה. ואם צריך לצאת מהבית חלילה, לשיעור יוגה או למספרה, היום כבר מלא וגדוש, וכל המוסיף גורע.
8. ולכן אין כל תימה שאדם עצל ולאה ורפוי איברים כמוני שנאלץ לעבוד קשה בעבודה תובענית, ללכת לישון מאוחר מכפי שליבו מורה לו, לצאת לסידורים אינספור, וכדי לא להרגיש שהחיים חומקים ממנו גם עוסק בפעילויות פנאי שונות, ישלם על ההתעקשות הזו לנסוע בנתיב המהיר על תלת אופן. סדנה למשחק, הפקת סיום, רופא סיני, יוגה, משחקי תפקידים, משפחה, חברים, זוגיות, סידורים ועבודה מאומצת ומלחיצה - אני? רע מאד.
9. כל כך הרבה פוסטים רציתי לכתוב בחצי השנה האחרונה ולא מצאתי בעצמי את הכוח. על התכנית "שניים" בערוץ הבידור ובמיוחד על זו שבה רותם סלע ראיינה את גיא אריאלי, על הנסיעה לבודפשט בעיצומו של גל החום, על הדמיון הצלילי הרב והשוני המהותי במשמעות בין מילים בעברית, על אותיות שורקות בשפה ההונגרית וממנה על שפות בכלל, על חברים וחברות שאבדו לבלי שוב.
10. אולי הפוסטים, ואולי גם החברים, לא אבדו לבלי שוב אלא רק נדחו מחמת העבודה והלאות וחוסר הזמן והמרץ. אולי הם עוד ייכתבו. הפוסטים בבלוג והחברים בספר החיים שלי.
11. כי אין באמת חדש תחת השמש. דף חדש הוא דף ממוחזר. ואני היא אני. גם כשאני נחה, הלחץ ממתין מתחת לעורי לשעת כושר. וגם כשאני בקצה כוחותיי, הומור ומזג טוב ותקווה מבליחים לרגעים. החיים הם גלגל ועכשיו אני סוף סוף בדרך למעלה. נקווה שנגיע ושנישאר שם זמן רב ככל האפשר לפני הנפילה הבאה