האיש בתחנת האוטובוס
הוא היה מגיע לתחנה ברחוב שאול המלך, בשעה חמש שלושים וחמש, כמעט כל יום. חמש דקות אחרי השעה בה 149 בדרך כלל עבר, אבל עדיין מספיק קרוב כדי שאלו שרצו לתפוס אותו קיוו שהספיקו. הוא היה מחכה להם שיבואו. גברים, נשים, מי שזה לא יהיה. זה לא באמת היה משנה. הוא היה שם, שעון על הבטון שמאחורי התחנה, בצל, לפעמים קורא ספר. והם באו.
זו יכולה להיות אישה זקנה, או איש מילואים במדי ב' עם שיער קצת אפור, או חיילת צעירה בלי אף פס על הכתף. לפעמים הם העדיפו ללכת לאיזה חייל בתחנה, או אולי לאיזו אישה חמורת סבר, במקום אליו, לאיש התמהוני עם השיער הארוך השחור, המבט העצוב. הם היו ניגשים לאותו חייל, או אישה, שואלים "קו 149 עבר כבר?" ומתאכזבים כל כך, מתוסכלים כל כך, כשניתנה להם התשובה החיובית. הוא מעולם לא הבין את אלו שענו להם, איך הם לא הבינו מה יש להם ביד.
כששאלו אותו, הוא תמיד ענה שלא. הוא היה שומע את אנחות הרווחה. מביט בפניהם המחייכות בעייפות, בעיניהם אסירות התודה. וכשראה את האהבה הזו נשקפת וזורחת אליו, הוא הרגיש מאושר.