כניסה חופשית לעבר
הלכתי עם עוד כמה אנשים מהמדור למפגש הסברה על קורס קצינים. הנוכחות חובה, אז לא באמת הייתה לי ברירה. אבל כשסיימנו, הוחלט ללכת למקום סמוך לבקר מישהו מהמדור שיצא לקצונה ונמצא שם בקורס ההכנה. הייתי בספק שיתנו לנו להיכנס. זכרתי היטב את תנאי הכניסה שבזמני היו די מוגבלים, את הצגת התעודות שכבר מזמן אין לי, את הבדיקות הקפדניות בשני השערים.
למקום קוראים בה"ד 15, ונכנסתי. איש לא ניסה לעצור אותי בכניסה.
למי שלא יודע, בה"ד 15 זכור אצלי כאחד המקומות האהובים עליי בעולם. לא בגלל שהוא יפה במיוחד (אם כי הוא יחסית כן), או בגלל שהיה לי שם קל (כי לא היה), אלא בגלל הזכרונות. זו הייתה תקופה טובה, התקופה של הטירונות והקורס שם. אחת מהטובות ביותר, אפילו.
הילכתי שם, והאווירה, לא רק הזכרונות אלא האווירה עצמה חזרה אליי. זה היה... אופטימי. חלק מהדברים השתנו, אבל שום דבר רציני. ראיתי את רחבת המסדרים, את חדר האוכל, אם כי לא נכנסתי, את השק"ל, שהשתפר מאז.
עברתי ליד רחבת המגורים, והצטערתי קצת שאין לי זמן או יכולת להיכנס. מזוית העין ראיתי את הטירונים ואני זכרתי תקופה בה הייתי כמותם, בה אני ישבתי באותן הרחבות, בה אני הסתדרתי בח', נשק והכל, איפה שהם נמצאים עכשיו. ביקרתי באיזור של הנשקייה, האפסנאות והדואר, שכמובן היה סגור, בהתאמה מסוימת למה שזכרתי (הוא כמעט תמיד היה סגור), ונזכרתי כמה זמן לקח לי למצוא אותו, כמה צחקו עליי כשחיפשתי. פעם נפלתי והשתטחתי כמה מטרים משם בצורה די מפוארת כשמחשבותיי נדדו. עדיין יש לי סימן.
אני לא אומרת שזה היה סוג של סגירת מעגל, כי זה לא מעגל, ואם כן אז זה לא אחד שאני רוצה לסגור. זו הייתה תקופה נפלאה, וטוב להיזכר בתקופות טובות, לדעת שהיו כאלה בעבר ושכנראה יהיו עוד כמותן בעתיד, או לפחות כך אני מקווה.