משהו על הכתיבה

[hobbit_dragon]

עלה בדעתי שמעולם לא כתבתי דבר שלא נכנס תחת ההגדרה מדע-בדיוני או פנטסיה. למען הדיוק היו כמה דברים, בעיקר נסיונות פואטיים מגושמים, אבל הסיפורים שלי תמיד התחילו ברעיון ששייך לאחד התחומים האלה, והמשיכו משם. זה מוזר

Comments

[magogue]

חשבתי על זה בזמנו. לפחות לגבי, הסיבה שאני נמשך לז'אנר, היא שהוא מספק ציר מרכזי שסביבו אפשר לטוות דברים באופן ממוקד יותר - דהיינו, רעיון מרכזי חזק, משהו שמשותף גם לספרות בילוש ואולי אף לז'אנרים נוספים הנתפסים כנחותים.

רעיון מרכזי שכזה, שמשמש לפעמים גם כעלילה, מקל באופן מהותי את מלאכת האדם המסוגל לייצר רעיונות. הוא נותן זכוכית מגדלת, פריזמה מעניינת, לראות דרכה את החומר היום-יומי. זה לא מבטל את הצורך להיות אקטואלי, זה כן עלול לגרום לך לעצלות מחשבתית. מכאן - הביצוע.

[hobbit_dragon]

נכון שזו פריזמה מעניינת וכו', אבל כשחייבים להיעזר בה כדי לראות את החומר היום יומי זה מעין קוצר ראיה, לא?

"מכאן - הביצוע" - מה פירוש?

[magogue]

אני לא חושב שהפריזמה נדרשת לראייה. כלומר, אני רואה המון חומר לסיפורים בחיי היום-יום, ואת חלקו אני אפילו רושם בפנקס.
הנקודה מגיעה בשלב ההעברה. קוראי וכותבי ז'אנר, נוטים לכתוב מציאות (אלא אם כן הם גרועים), אך לא כפי שהם רואים אותה. במקום לתאר הוויה כפי שהיא, הנטייה היא למתוח אותה לכיוון זה או אחר על ידי הרעיון המרכזי.
כדי לחדד אותה. הפריזמה לא באה ברמת איסוף החומר, איך שאני רואה את זה, כי אם ברמת עיבודו.

המשפט האחרון - לעזאזל, אני חייב לחשוב איך דברים נראים לפי שאני מוציא אותם הלאה. המשמעות היא "ומהנקודה הזאת, הביצוע עושה את ההבדל".

[hobbit_dragon]

השאלה היא, בעצם, למה קשה כל-כך ליצור פליאה מחוץ לסוגה.
כי עצם זה שכדי לגרום לפליאה דרושות חלליות או חרבות אבירים מראה על שחיקה כלשהי של הרגישות.

[hobbit_dragon]

כיוון שלא ברור לי בדיוק על אילו יסודות אתה מדבר, אני אחזור לרגע להתחלה.

פליאה היא אכן דבר שראוי לשאוף אליו, אבל מלבדה לסיפורים יש בד"כ מסר עצמאי כלשהו, אווירה שהם רוצים להעביר וכדומה. כל אחד מהם ניתן להעברה גם ללא שימוש באלמנטים ז'אנריים, אבל אצלי לפחות האופציה הזו לא פעילה כשאני מתיישבת לכתוב, ולא מבחירה. נדמה לי שאצל רוב מי שכותב בז'אנר שאני מכירה זה כך.