משהו על הכתיבה
עלה בדעתי שמעולם לא כתבתי דבר שלא נכנס תחת ההגדרה מדע-בדיוני או פנטסיה. למען הדיוק היו כמה דברים, בעיקר נסיונות פואטיים מגושמים, אבל הסיפורים שלי תמיד התחילו ברעיון ששייך לאחד התחומים האלה, והמשיכו משם. זה מוזר.
כלומר, אני באמת כותבת מעט. אם להשתמש במושגים מעולם הקינטיקה, כתיבה אצלי היא ריאקציה מסדר שני - דורשת התנגשות של שני רעיונות לפחות כדי להתחיל תגובה. התנגשות שני חלקיקים סבירה פחות מהופעת חלקיק בודד, וממילא לא כל ההתנגשויות אנרגטיות מספיק. ומשום מה, אחד החלקיקים שלי תמיד מגיע מאותו איזור הדמדומים. אחרי זה פשוט מתקיים חוק שימור החומר*.
מצד אחד זה הגיוני - מחוזות הדמיון רחבים יותר. על כל אירוע ממשי יש הרבה אחרים - כאלה שכבר אין, או עדין אין, או לא יכולים להיות. אבל רגע לפני שאגלוש לתיאוריית העולמות המרובים ושאר הדברים שאין לי שום מושג בהם, נראה שבתור מי שחיה כאן, ולא לפני או אחרי או איפשהו שם, הייתי אמורה להיות מסוגלת גם לכתוב על זה. ולמרות מאמץ כן אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אמיתי, נגיד, שיהיה לי מעניין לספר עליו מבלי להגרר למלודרמה, סטראוטיפים ובסופו של דבר הירדמות על המקלדת.
בקריאה אני פחות בררנית. אמנם הייתה תקופה אי-שם בחטיבה בה קראתי כמעט אך ורק ז'אנר, אבל בדיקה עדכנית העלתה שהמדף שלי בסך הכל די מגוון. ועדין, לספרות מיינסטרים יש רף כניסה גבוה יותר - מקומות רחוקים, זמנים אחרים או קלאסיקות, ואם אפשר כל אלו יחד - תיבול חזק מספיק כדי להרגיש בטעם. עם ז'אנר נראה לי שהתנאים קשיחים פחות, ולו כי הריחוק נמצא שם ממילא.
קיימת קונספציה שאני שותפה לה במידה מסויימת, על כך שאדם שנהנה ממד"ב-פנטזיה (למען הסר ספק - גם, לא רק) הוא לרוב אדם יצירתי יותר ומקובע פחות. עכשיו אני תוהה אם יכול להיות שלפתיחות הזו יש מחיר - ניוון היכולת לראות ביום-יום חומר שניתן ליצור ממנו ואבדן היכולת לספר סיפור כהילכתו מבלי להזדקק למה שהוא במידה מסויימת משפר טעם מלאכותי, גימיק; שגם זו בסך הכל מקובעות, פשוט לכיוון האחר.
_______________
*פסקה זו מוגשת לכם באדיבות האוניברסיטה העברית, שהכניסה לתוכנית הלימודים קורס בכימיה פיזיקלית.