(no subject)
חשבתי שמעכתי את הצרצר המעיק הזה. הייתי בטוח שנפטרתי ממנו אחת ולתמיד. אבל הצרצר הזה, כמו ג'וק, פשוט לא מת. כל פעם ברגעים הכי לא מתאימים, הוא צץ לו משום מקום עם כובע הצילינדר המטופש שלו, מתיישב על הכתף שלי ודוחף את המטריה שלו לאוזן שלי כך שלא אוכל להתעלם ממנו. והוא זריז המניאק. אי אפשר למעוך אותו, ואם מנסים הדבר היחידי שמתקבל זה כתם אדום-סגול כזה על הכתף.
חשבתי שהצלחתי להפטר ממנו. כבר מזמן הוא לא בא לבקר אותי. קשה לתאר את האושר של חיים ללא צרצר נלווה. אבל...
***
"שלום... אפשר לדבר עם... דובי? זאתי שרית, ממשרד המלאכים הנופלים," באותו הזמן בחנתי ירקות ממינים שונים והתפעלתי ממבחר החסות הרחב במגה.
"משרד המלאכים הנופלים? כלומר המשרד של השטן, כן?"
"לפני כמה חודשים שכרנו משרד תדמית חדש ושינינו את השם. גילינו שאם מוסיפים את המילה 'מלאכים' לשם החברה, רוב האנשים לא שמים לב לקטע של ה'נופלים'"
"אה... אוקיי... איך אפשר לעזור לך?"
שרית ספרה שלי שקורות החיים שהועברו לה דרך ה"אינטרנט" מאוד הרשימו את הבוס. לשניה לא נפלתי במלכודת החנפנות. "זה למשרת ההדחות? כי חבר שלי התראיין לזה לפני כמה זמן והוא אמר שאתם לא משלמים שעות נוספות".
"לא, לא. התרחבנו מאז. אנחנו פונים אליך בקשר למשרת ה- QA והאינטגרציה למתקני הנופש שאנחנו מציעים ללקוחות שלנו".
בזווית העין ראיתי סוג חדש של חסה. "אוקיי," אמרתי לטלפון. "מתי ראיונות?"
***
יש אמצע לסיפור הזה, אבל אין לו עדיין סוף. מבטיח שכאשר אני אדע איך הוא נגמר אני אספר.