מחר - אמריקה!
לפני שבועיים חזרתי ארצה. בקושי. הטיסה היתה מפוצצת ואני הייתי בסטנד ביי. אבל אבא שלי דיבר עם הטייס והדיילת הראשית והצלחתי לקבל כסא. לשם שינוי ישנתי רוב הטיסה.
היה נפלא לשוב לחיק המשפחה, למרות שקבלת הפנים היתה קצת פושרת (כמו שפלג אמר: "מה את רוצה אמא, זה לא שלא ראינו את אבא שנתיים!").
ואז התחלנו עם העבודה הקשה: יש מלא סידורים שצריך לעשות - לסדר יפויי כוח בבנקים ואצל העו"ד דרבו נמכור את הדירה; לדאוג לניתוק כל השירותים (TV, טלפון, אינטרנט, גז), כל מיני סידורים קטנים כמו לקנות קצת חוברות עבודה ודיוידי לילדים, לתקן משקפיים, מדבקות עברית למקלדת כל מיני סדקית ועוד; לקנות תרופות כרוניות שלי, מירי ופלג שיספיקו לפחות ל-3 חודשים, לבוא לרופא הילדים עם הטפסים הרפואיים לבית הספר ועוד.
ויש לארוז את הכל. ההורים שלי כבר הביאו לנו 60 קילו של בגדים, שמיכות וכולי שהם באו לניו יורק בשבוע לפני שחזרתי. אבל זה עוד כלום. יש המון בגדים נוספים, מצעים ושמיכות, נעליים ולבנים, סמרטוטים לניקוי, ספרים (שלנו והילדים), דיוידי (שלנו והילדים), דיסקים של מוזיקה, צעצועים, מוצרי אלקטרוניקה קטנים (טלפונים ,טאבלט, לפטופ, GPS + כל הכבלים, אוזניות וכולי), מוצרי היגיינה, איפור וכדומה, ספרי בישול ואפיה, כלי מטבח מיוחדים של מירי, קצת חטיפים לילדים לטיסה, תרופות שלנו והילדים, מסמכים שונים.
למזלנו, אבא שלי מארגן לנו כמות של 150 קילו במזוודות ששולחים (יצא לנו 4 מזוודות גדולות וצ'ימידן ענק), ובנוסף עוד שתי מזוודות קטנות שנעלה איתנו למטוס ולכל אחד מאיתנו תיק גב מלא. ספרי האפיה לבדם שוקלים כ-15 קילו זה רק מחצית מהאוסף של מירי.
עוד למזלנו, אמא שלי היא מומחית באריזה והיא ארזה לנו כמעט את הכל. לי נשאר לארוז רק דברים אחרונים כמו חלק מהתקופות, בגדים שעוד לבשנו בשבוע האחרון, ועוד כמה דברים קטנים, אבל ביחד זה יוצא הרבה.
עדיין יש לי עכשיו בגדים במכונת כביסה שצריך לייבש ולארוז, ועוד שקית גדולה של בגדים ועוד שצריך להכניס (אמא שלי השאירה מקום בצ'ימידן). והיום עוד הביאו לנו מתנת פרידה - בגדים לילדים שגם צריך לארוז.
אין לי מושג איך נסתדר עם הכל אחרי שננחת. האם יהיה בגלל מקום במונית?
באמצע, בין הסידורים והאריזות גם חגגנו לקשת יומולדת. הילדה בת ארבע! עשינו אירוע רק למשפחה וחברים קרובים, עם ליצנית וקינוחים כמו שרק מירי יודעת לעשות. למרות מיעוט המשתתפים, בסוף הערב לא נשאר כמעט כלום מארבע העוגות, הטארטלטים במילוי קרם לימון והגביעים של שרבט פירות יער.
קשת היתה בהתרגשות יתר, מה שגרם לה קצת להתכנס בעצמה ולא להשתתף כמו שהיא יודעת. היא כמעט בכתה מהתרגשות כשהגיע הרגע לכבות את הנרות.
החלק הכי קשה ביומיים-שלושה האחרונים - הפרידות.
הפרידה מהמשפחה: ההורים שלי ושל מירי, הדודים - ובייחוד אבי - אח של מירי שהוא ממש כמו הורה שלישי לפלג, בני הדודים - הבנות של אחותי והילדים של אח של מירי (שהם החברים הכי טובים של קשת ופלג).
הפרידה מהחברות של מירי והילדים שלהן שהם גם חברים של הילדים שלנו.
והכי הכי קשה - הפרדיה מפרי החתול. מירי וקשת מאוד נקשרו לפרי. חיפשנו כמה פתרונות ובסוף הבאנו אותו לאחותי הקטנה. היא מטפלת חתולים מקצוענית. היא יודעת איך להרגיל אליה חתול, מה לעשות שלא יברח וירגיש בבית. הבאתי את פרי לפני יומיים (יחד עם האוטו שלי שגם ממנו נפרדתי ואבא שלי ינסה למכור אותו). פרי בינתיים סגור במשרד של אבא שלי, אבל הוא אוכל, שותה, מתפנק ולא מנסה לברוח אז נראה שהוא בסדר.
מירי מחזיקה מעמד מצויין. היא יותר קשוחה ממה שחשבתי ואני גאה בה על ההתמודדות שלה עד כה. זה לא שהיא לא בוכה, אבל היא לא מתפרקת ומירי מאוד קשורה למשפחה והחברות שלה.
קשת גם מפתיעה לטובה. אני מניח שהיא לא באמת קולטת שהיא לא תראה את החברים והמשפחה הרבה זמן אבל לפחות עם פרי חשבתי שהיא לא תפסיק לבכות. אבל למרות שהיא ממש אוהבת אותו ותמיד כוללת אותו כשהיא מונה את בני המשפחה, היא מקבלת את זה שהוא עכשיו בטיפול של אחותי ואמא שלי, ושיהיו לו הרבה חברים חתולים.
דווקא פלג, שחשבנו שהוא הכי חזק והגיוני התפרק לנו. כשלקחתי את פרי ברכב הוא שמע אותו בוכה בכלוב. באותו ערב פלג לא הפסיק לבכות. וגם הערב, כשנפרדנו מההורים של מירי ומאילאי ואליאן, פלג פשוט לא הפסיק לבכות. ניסינו להסיח את דעתו במשחק שחמט וזה עזר לחצי שעה. בסוף ארגנו לילדים "מסיבת פיג'מות" בסלון. זה ריגש אותם מספיק להסיח את דעתו של פלג עד שירדם. המצחיק היה לשמוע את קשת מנסה להרגיע את פלג. אני חרד מה יהיה מחר, כשהוא יצטרך להפרד מאבי (שמסיע אותנו לנתבג) וההורים שלי שפוגשים אותנו שם.
לפחות ההורים שלי כבר עשו תוכניות לבוא אלינו לשבוע וחצי בסוכות (ולהביא לנו עוד ציוד) ואמא של מירי מתכוונת לבוא אלינו בפסח לכמה שבועות.
הטיסה מחר ב10 וחצי בבוקר. אני מקווה שיהיה בסדר.
גם שם יהיו הרבה סידורים: קניות של אוכל (כולל ביקור ל"מכולת של שושי" שם אמרו לי שיש מוצרים ישראלים כמו מילקי וביסלי-במבה), קניות של ציוד לבית הספר, לסיים לארגן את הדירה (ולפרוק 200 קילו של ציוד) וגם לעשות קצת כיף עם הילדים בשבוע שנותר עד תחילת הלימודים.