חולה חוזר

[elodea_2]

הוא איש צעיר, יחסית. בעל משפחה ובן עם פנים של בוגר-טכניון. עבודה מכובדת. שפה מרתקת. וסרטן לבלב.
וזו לא הדעיכה האיטית של הגוף, ההתכווצות אל תוך עצמו או הבטן הנפוחה ממימת שגורמים לי לבכות. גם לא בדיקת הסיטי האחרונה שאומרת שהסרטן משתולל למרות כל הרעלים שהזרקנו לורידים שלו. אלה העיניים שהולכות וכבות בכל פגישה.
כי ראיתי אותו לפני חודש וקצת לראשונה, ומאז

Comments

*חיבוק*

[m_rejoicing]

אבל יקירתי, מותר לוותר. אני יודעת שזו הדעה הלא פופולארית בעולמנו, אבל אני מאמינה בכל נים מנימי נפשי שמותר לכל אחד לקבוע את המחיר שמעבר לו הוא לא יכול לשלם, מתי הוא סבל מספיק ועכשיו מגיע לו לנוח. להחליט שהגיע הזמן שהכאב ייפסק.
לפעמים זה קשה שבנוסף להכל, העולם גורם לנו להרגיש אשמים על זה שנשברנו. שצריך לאזור אומץ כדי להגיד לרופאה שדי, אי אפשר יותר, אני לא אעמוד בטיפול הבא, שזה הגוף שלי וזה כל מה שאני מוכנה לסבול בשביל לשמר אותו. ולפחד ממה שהיא תחשוב עלי, בנוסף לכל מה שכבר מפחדים ממנו.
מותר לוותר.
ומותר גם שזה יכאב נורא, וכאמור מחכה לך חיבוק אצלי מתי שתרצי אותו.

Re: *חיבוק*

[elodea_2]

הוא חודש בטיפול. חודש. לא שנה וחצי. מותר לוותר, אבל לא כל כך מהר. אני מסרבת להסכים לזה.

אמרת שהוא חולה חוזר?

[m_rejoicing]

כי אני, נגיד, מתכוונת לוותר הרבה לפני זה, אם הסיטואציה תתעורר חלילה. רק להיכנס לבית החולים עושה לי בחילה, עם חולשה וסחרחורת ורצון עז להיות בכל מקום אחר עלי אדמות. אין סיכוי בעולם שאני חוזרת לעוד. פעם אחת זה יותר ממספיק.

Re: אמרת שהוא חולה חוזר?

[elodea_2]

אין לו את העבר שלך. זו הפעם הראשונה שלו.

אז אולי הוא סתם מכבה את עצמו.

[m_rejoicing]

ניתן יותר לשרוד כשמורידים את הראש ומחכים שייגמר, קצת בצד משאר העולם. את היית רוצה לעבור את כל זה כשהחושים והישות שלך במלוא רגישותם?
תחשבי על זה כאילו מכבים מכשור אלקטרוני לקראת הפיצוץ האטומי: סוג של בקרת נזקים. אם זה יעבור בשלום, הוא יידלק בחזרה. לאט, בקושי, אבל יידלק.

Re: אז אולי הוא סתם מכבה את עצמו.

[elodea_2]

את טועה, אבל אני לא מסוגלת להתווכח איתך על זה.

זה עבד בשבילי

[m_rejoicing]

טוב, בערך. אז אני מקווה שאני צודקת, וכאמור - אני כאן בשבילך בין אם אני טועה ובין אם לא. מישהו צריך לטפל גם ברופאים שלנו, גם ככה קשה למצוא אחד כשזקוקים לו...

Re: זה עבד בשבילי

[elodea_2]

אוקיי, מאץ', תשמעי.
מה שהיה לך זו מחלה ניתנת לריפוי, בעלת סיכוי השרדות מצוינים, ולא כואבת. לא משנה כמה את חושבת שסבלת בזמן הטיפולים - זה לא קרוב בכלל למה שהאדם הזה הולך לסבול בשבועות ובחודשים הקרובים.
מה שיש לחולה הזה היא מחלה שאם הוא לא יאבק, אקטיבית, בלי לוותר ולו לשניה - הוא ימות, וביסורים נוראיים. וב"ייסורים" הכוונה למחלה שאין שום רמה של מורפיום שיכולה להספיק. את מבינה על מה אני מדברת?
בלי כימותרפיה סיכויי ההשרדות שלו נמדדים בשבועות. עם כימותרפיה הוא יגיע לחודשים, אולי לשנה. אבל זו תהיה שנה נסבלת. לא היפה שבחייו, אין ספק, אבל נסבלת.
עכשיו תסבירי לי למה לדעתך האופציה של למות בסבל איום עדיפה על האופציה של למות באופן ויחסית סביל.

ודבר אחרון - כאשר הוא ימות, התמונה שלו תשאר מול העיניים שלי, לא שלך. אז אנא הגבילי את תגובותיך מעתה ואילך למשהו מנחם ולא לשום דבר שעלול להתפרש כהעברת ביקורת. אם את לא בטוחה - אל תכתבי, כי נגמרו לי הכוחות להתמודד איתך ואיתו, והוא זה שזקוק לכוח שלי יותר.

זה לא מה שניסיתי להגיד

[m_rejoicing]

מה שניסיתי להגיד, לפחות בהודעות האחרונות, זה שמאבק אקטיבי - לקבל את הטיפולים, לשמור על עצמך - לא חייב להיות בהכרה מלאה. לפעמים להיפך: אני יודעת שבשבילי היו זמנים שבהם המשכתי להיאבק *בגלל* האינרציה, כי ללכת לטיפולים זה מה שעושים ולא היה בי שום חלק שיכל לשנות כיוון באותו רגע גם כשרציתי. שאני מקווה שגם אם הוא מיואש, וכבוי, זה לא אומר שהוא יפסיק, כי לפעמים זו עוד דרך התמודדות ולא הפסקת ההתמודדות; להפריד את הגוף מהעצמי ולכבות את החלק בתוכנו שחי ועירני פשוט כדי לצלוח את הטיפולים ולהדליק אותו שוב אחרי, כשהגוף סיים את מה שזה לא יהיה שהוא צריך לעשות כדי לצאת מזה.
וזו לרגע לא היתה ביקורת.