שיקולי כותבים
סיימתי היום את הטרילוגיה של סיפורי האוטורי (יש עוד שני ספרים).
למי שלא מכיר - יפן הפאודלית (שלא היתה), תכיכים, מזימות ונינג'ות (וגם סיפור חניכה קלאסי).
בתרגום (המאוד זורם, עם כי מכיל מדי פעם שגיאות הגהה בוטות כמו הופעה של "זu" במקום "זו" במקרה מסויים) הושמט כל הרובד של השפה שמאחורי הטקסט. יש מקומות שברור שנעשה שימוש בתואר "סאן" או "סמה" אבל בטקסט זה הופיע כ"אדון" או "לורד" (מה שדווקא היה קצת צורם). לא יודע אם זה היה במקור, אבל זה יצר שקיפות רעיונית בכך שזה מציג את המציאות של הדמויות כפי שהיו נתפסות ע"י הקורא לו הוא היה שם.
אז קטאנה הופכת לחרב ארוכה ובודהה הופך למואר, סמוראים הופכים לבני מעמד הלוחמים, אטה למנודים ואף מילה על זן.
יש לזה את היתרון של השקיפות הרעיונות, הקורא מקבל בצורה מאוד ברורה לו את הסיפור מבלי לפלס מבעד למחסום השפתי/רעיוני.
מצד שני, היו פעמים שכל מה שהרגיש יפני בסיפור היו השמות (של אנשים ומקומות), האורז והעיסוק הכמעט אובססיבי בהתאבדות.
עכשיו כנאן נכנסת הכותרת.
כל העניין הזה גרם לי לשקול מחדש חלק ממשהו שאני עובד עליו.
סיפור.
יש בו קטעים שלדמות הראשית יש פלאשבקים לגלגול קודם שלה ביפן הפאודלית.
שם השתדלי מאוד דווקא כן להשתמש במונחים היפנים כי בעיני הם לא תרגימים (בעיקר בגלל ריבוי משמעויות ותלות חזקה בקונטקסט), אבל אני עכשיו שוקל את זה מחדש.
הדמות בקטעי הפלאשבק מביטה על המצב מתוך נקודת המבט שלה אז שזה הכל היה נהיר וברור ולא היה בינה לבין הרעיונות שמאחורי המילים מחסום תרבותי. מצד אחד, במקרה הזה לא יהיה צורך לכפות מבנה ניפויבריתי על השפה אלא פשוט להציג בצורה שקופה. מצד שני, התפיסה הרעיונית של הדמות תהיה במונחים הרב משמעיים שיש למילים המקוריות.
עצות לכאן או לכאן?
עניין אחד ממש מוזר.
לספר, כמו שניתן לצפות מספרים בהם יש מלחמה והרבה מסעות - יש מפה.
במפה המקורית האוריאנטציה של הארץ שבה מתרחש הסיפור היא צפון-מזרח/דרום-מערב, במפה שיש בגרסה העברית - היא מזרח/מערב.