התקף חרוזים נגד החרוז
A fit of rhyme against rhyme/ Ben Jonson
Rhyme, the rack of finest wits,
That expresseth but by fits
True conceit,
Spoiling senses of their treasure,
Cozening judgment with a measure,
But false weight;
Wresting words from their true calling,
Propping verse for fear of falling
To the ground;
Jointing syllabes, drowning letters,
Fast'ning vowels as with fetters
They were bound!
Soon as lazy thou wert known,
All good poetry hence was flown,
And are banished.
For a thousand years together
All Parnassus' green did wither,
And wit vanished.
Pegasus did fly away,
At the wells no Muse did stay,
But bewailed
So to see the fountain dry,
And Apollo's music die,
All light failed!
Starveling rhymes did fill the stage;
Not a poet in an age
Worth crowning;
Not a work deserving bays,
Not a line deserving praise,
Pallas frowning;
Greek was free from rhyme's infection,
Happy Greek by this protection
Was not spoiled.
Whilst the Latin, queen of tongues,
Is not yet free from rhyme's wrongs,
But rests foiled.
Scarce the hill again doth flourish,
Scarce the world a wit doth nourish
To restore
Phoebus to his crown again,
And the Muses to their brain,
As before.
Vulgar languages that want
Words and sweetness, and be scant
Of true measure,
Tyrant rhyme hath so abusëd,
That they long since have refusëd
Other cæsure.
He that first invented thee,
May his joints tormented be,
Cramped forever.
Still may syllabes jar with time,
Still may reason war with rhyme,
Resting never.
May his sense when it would meet
The cold tumor in his feet,
Grow unsounder ;
And his title be long fool,
That in rearing such a school
Was the founder.
התקף חרוזים נגד החרוז/ בן ג'ונסון
הֶחָרוּז, חֻרְבָּנָם שֶׁל מוֹחוֹת חֲרִיפִים,
הַיָּכוֹל לְבַטֵּא רַק מִתּוֹךְ הֶתְקֵפִים
מַשְׁמָעוּת אַמִּיצָה,
מְבַלְבֵּל אֶת כּוֹחוֹת הַשִּׁפּוּט הַהוֹגֵן,
מְשַׁקֵּר לַחוּשִׁים בְּצִלְצוּל מִתְנַגֵּן
עִם מִשְׁקָל שֶׁל נוֹצָה;
מְקַפֵּחַ מִלִּים מֵעֶרְכָּן הַמְּיֹעָד
וְתוֹמֵךְ בַּשּׁוּרָה מֵחֲשָׁשׁ שֶׁתִּמְעַד
וְתִפֹּל לַקַּרְקַע;
מְמַזֵּג הֲבָרוֹת וּמַבְלִיעַ כָּל אוֹת,
וְכוֹבֵל הֲגָאִים כְּמוֹ בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת
הֲדוּקוֹת עַד דַּכָּא!
מֵהַיּוֹם בּוֹ נוֹדְעָה עַצְלוּתְךָ בָּרַבִּים
הִסְתַּלְּקוּ לִבְלִי שׁוּב הַשִּׁירִים הַטּוֹבִים
וְיָצְאוּ לְגָלוּת.
זֶה כְּבָר אֶלֶף שָׁנִים שֶׁפַּרְנָסוֹס כָּמוּשׁ,
וְהַשֵּׂכֶל מוּטָל לוֹ, בָּטֵל מִשִּׁמּוּשׁ
וְנִדּוֹן לְדַלּוּת.
הִתְעוֹפֵף לוֹ גַּם פֶּגָסוֹס, טָס וּפָרַח,
וְהַמּוּזוֹת עָזְבוּ אֶת פַּלְגָּן הַמְּבֹרָךְ
וְנָשְׂאוּ קוֹל קִינָה.
בִּרְאוֹתָן אֶת מַבּוּעַ הַשִּׁיר הֶחָרֵב
וְאַפּוֹלוֹ נוֹטֵשׁ אֶת נִבְלוֹ הֶעָרֵב,
הֻשְׁבְּתָה כָּל רִנָּה.
צְעַק מִכָּל הַבָּמוֹת, הוֹ חָרוּז רְעַבְתָּן!
עִדְּנֵי עִדָּנִים לֹא נוֹלַד אַף פַּיְטָן
שֶׁיָּאָָה לוֹ עֲטֶרֶת.
בְּזֵרִים שֶׁל דַּפְנָה לֹא תֻּכְתַּר יְצִירָה,
בִּשְׁבָחִים וְהַלֵּל לֹא תִּזְכֶּה אַף שׁוּרָה,
וְאָתֵנָה גּוֹעֶרֶת;
מַגֵּפַת הֶחָרוּז לֹא פָּגְעָה בְּיָוָן.
יְוָנִית עַלִּיזָה! מִזְמוֹרָהּ לֹא נֻוַּן
בְּחָרוּז שֶׁל אִוֶּלֶת.
אַךְ לָטִינִית, מַלְכַּת כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן,
שָׁכְחָה זֶה מִכְּבָר אֶת הוֹדָהּ הָרִאשׁוֹן -
הִיא כָּעֵת מְחֻלֶּלֶת.
אֵימָתַי, אֵימָתַי שׁוּב תּוֹרִיק הַגִּבְעָה
וְתֵבֵל עֲיֵפָה שׁוּב תֵּינִיק לְשָׂבְעָה
כִּשְׁרוֹנוֹת אֵיתָנִים,
עַל מְנָת לְהָשִׁיב אֶת אַפּוֹלוֹ לַנֵּזֶר,
אֶת הַמּוּזוֹת לַמּוֹחַ, לִהְיוֹת לוֹ לְעֵזֶר,
כְּמוֹ לְפָנִים?
לְשׁוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת, עֲנִיּוֹת בְּמִלִּים
וְחַסְרוֹת מְתִיקוּת מְפַכָּה בַּצְּלִילִים
אוֹ מִשְׁקָל לְתִפְאֶרֶת -
הֶחָרוּז הֶעָרִיץ הִתְעַלֵּל בָּן כָּל כָּךְ,
עַד אֲשֶׁר הַדּוֹבֵר בָּן מִזְּמַן כְּבָר שָׁכַח
כָּל צֵזוּרָה אַחֶרֶת.
יוֹצֶרְךָ הָרִאשׁוֹן - לוּ יָבוֹא בּוֹ רָקָב!
לוּ תֹּאחַז בּוֹ עֲוִית! לוּ יִמַּקּוּ פְּרָקָיו!
לוּ תַּכֶּה בּוֹ צָרַעַת!
יִצְרְמוּ הֲגָאִים עוֹד בְּסַד מִשְׁקָלָם,
יִלְחֲמוּ בֵּינֵיהֶם עוֹד מִלְחֶמֶת עוֹלָם
הֶחָרוּז וְהַדַּעַת!
יוֹצֶרְךָ הָאָרוּר - לוּ תֹּאבַד בִּינָתוֹ
כְּשֶׁיִּבְהֶה בַּגִּדּוּל שֶׁפָּשָׂה לְאִטּוֹ
בְּרַגְלָיו הָרָזוֹת;
כְּטִפֵּשׁ מְטֻפָּשׁ לָעוֹלָם יִוָּדַע,
וְכָל זֹאת מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹלִידָהּ
שֶׁל אַסְכּוֹלָה כָּזֹאת.