Do you love me?
דעך הסהר כמהות מספר...
שקט הכל, קרש ועד השחר...
אשיב לך. הקשב: פירות הצחר
יביא אשכול אלינו עד מחר.
יביא, ישקול, יתלה, יוליד פירות.
שריג צומח מבעד לאבן,
שיחה מוגדרת בדומה ללֶבֶּן
אשר מוגדר בתוך הכוס למרות...
על אף שנשף תם וצליל נחלש,
אדם שיכור נרדם בתוך דקה...
אפגוש אותך באיזו חנוכה...
באיזה בית... הלאה מטושטש...
לפני עשרים וחמש שנה (פחות חודש וחצי) במסיבת חנוכה ה'תשנ"א (בדיוק כמו שנכתב בשיר המוזר המובא לעיל שנולד כמה חודשים קודם לכן) בעיר סברדלובסק בהרי אורל הקרים הרחוקים פגשתי בחורה שלימים הייתה לבת זוגי ולאם ששת ילדיי.
משך עשרים וחמש שנה מדי חורף אני חושב ומהרהר מחדש אהבה מהי.
התאהבתי ממבט ראשון והיום, כעבור רבע מאה, אני אוהב אותה כמו שאהבתי אז. כמו אז... אך האמת היא שזו לא אותה אהבה. ולא רק מפני שכזוג אכלנו יחד מתוקים ומרורים רבים ויחד חרשנו שדות שונים ומשונים (המילה זוג באה הרי ממילה יוונית ζυγόν (Zygon) שמשמעותה עול ששני שוורים חורשים נושאים אותו עליהם יחד, ידעתם את זה? :) אלא גם (ובעיקר) מפני ששנינו לא אותם אנשים (ולא אותו זוג) שהכירו זה את זו לפני 25 שנה.
גדלנו, התפתחנו, השתננו. כל אחד לחוד ושנינו ביחד.
מעניין לראות שאף בנותנו הבוגרות אינן מתארות לעצמן עד כמה היינו שונים אז ממה שאנחנו היום.
ועוד מעניין ששנינו היינו אז בני 19 וכל אחד מאיתנו היה סבור ובטוח (למוד ניסיון העבר) שכבר לא יפגוש אדם שיוכל לחיות איתו יחד עשרים וחמש שנה ולהמשיך לאהבו...
המשך יבוא
Click to view