עוד מם
הפעם משום מה זו אשמתי, ככל הנראה. אני נושא באחריות בגבורה כראוי לכל ע' טוב ואנסה לבחור את האלבום שהוא במהותו קצר מדי.
עם כל אהבתי ל"נברסקה" (שעליה הצהרתי במם הראשון), זהו אינו האלבום שהייתי בוחר. הוא שלם מדי, סגור מדי ובמידה מסויומת עמוס מדי, עוד שירים כאלה עלולים להוביל לעומס יתר.
יש כמה אלבומי ראפ (או ליתר דיוק אסיד ג'אז) שיכולים להתמודד בקלות על התואר הזה מבחינתי. Listen של Urban Species הוא בהחלט אחד מהם, והטעימה הזו היא שיר הנושא של האלבום, שבו משתתף הראפר הצרפתי MC Solaar (יש ראפ צרפתי טוב, שאני מכיר רק מעט מזעיר ממנו). Jazzmtazz של גורו (שהלך לעולמו באפריל) הוא דוגמה אחרת לאלבום כזה. הרצועה האחרונה שלו, עם כל זה שהיא עצובה ויש בה נימת סיום ברורה, גורמת לי לרצות לשמוע עוד ממנו ומהאנשים המוכשרים להפליא שהוא קיבץ באלבום.
יש שני אלבומים של טום ווייטס שהם כאלה בשבילי. Heartattack and Vine המופלא והאלמותי ו-Blue Valentine.
אבל האלבום שאין ספק שהוא קצר מדי הוא "עשרה שירים חדשים" של לאונרד כהן. האלבום הופק אחרי כמעט עשר שנות שתיקה - פשוטו כמשמעו, הוא בילה חלק מהן במנזר בודהיסטי - מאז האלבום המופתי "העתיד". קיבלתי אותו בהפתעה, אחי שלח לי אותו עם כמה ספרים שביקשתי מארצות הברית (תודה!). הוא נכנס לנגן, ולא יצא משם הרבה זמן. שילוב מושלם של מוזיקה ומילים שאני מתפתה לומר שרק כהן מסוגל לו, ואני רוצה עוד ועוד ממנו. "אלכסנדרה עוזבת" (רצועה 7 באלבום) הוא אחת הדוגמאות האהובות עלי.