ביקורת ראשונה עברה לה, ואני אי שם בתהומות התהייה. העבודה הייתה על מקומות, ואני ניסיתי לצלם את המקום בין מציאות לדמיון. מלבד העובדה שהוא חשב שהפריימים שפחות אהבתי הם המוצלחים יותר, לדברי המרצה שלי אני עושה יותר מדי "סטיילינג" בחלק מהתמונות, ושהטובות יותר מזכירות לו את (בחור אחד אמר נרניה והסיפור שאינו נגמר, ואז אמר המרצה את צמד המילים האיומות -) ( Read more... )

אז, אני סטודנטית.
זה לכשלעצמו הזוי, אבל אני סטודנטית בבצלאל אז זה בכלל ביזארי.
בשלושת הימים האחרונים גרמו לנו להבין שבצלאל תקוע, שכדאי לנו לבוא לשיעורים, למכור כליה (ספציפית, לא ריאה, כי עם כל הכימיכלים יהיה קשה לנשום עם רק אחת), להשקיע, להאמין בעצמנו ובין השורות כנראה גם להיכנס לדיכאון אבל להחזיק מעמד. המרצה הפוסט-מודרניסטי של היום בבוקר, האדם היחיד ( Read more... )

שנת הלימודים מתחילה עוד שבוע ויום. שמונה ימים. זה אפילו לא מספר דו ספרתי. שהאלים יצילו אותי...

אין לי ציוד. בקושי עכשיו התחלתי להבין מה הציוד שאני אמורה להשיג. באופן פלאי המצלמה הישנה של אבא שלי (היא תמיד תישאר המצלמה של אבא דלי, אני חושבת...) מתאימה בדיוק לדרישות (המצלמה יוצרה בין השנים 1980-1986, אגב. היא יותר מבוגרת ממני, בשם שמיים) וכך גם העדשה ( Read more... )

אחי היקר סרק לי את רשימת הציוד מבצלאל.

אני לא מבינה חצי ממה שכתוב שם.
אני כן מבינה שזה הולך לעלות, והרבה.

מה לעזעזל חשבתי לעצמי?
מה אני עושה בויאטנם?
מה פתאום נרשמתי לתואר בצילום?

חתמתי את גורלי כתוהה ומורעבת לנצח.

בראשון לנובמבר, זה באמת קורה.

בצלאל, צילום שנה א' (תקשורת חזותית בהמתנה, אבל למי אכפת).

אי שם בחטיבה, היו לי מספר שיעורי קונג פו. בשיעור מסוים, המורה גרם לנו להתאמץ במשך שעתיים על ידי כל מיני תרגילים שהיינו צריכים לעשות בלי הפסקה, כמו להיות במצב 2 על אגרופים ואז לעבור לאיזו תנוחה לא נוחה אחרת ששונה ממנה מהותית, וכל כמה זמן היינו צריכים לתת לו אגרוף. לקראת הסוף, היינו כל כך מותשים שהתחלנו לתת אגרופים של יאוש, של חוסר אכפתיות, לא חשבנו ( Read more... )

אח, בצלאל. כשנכנסתי לשם הרגשתי כאילו כפו עליי להיכנס לתוך לועה של מפלצת בטון מכוערת שמשום מה מוקמה באמצע הגנים התלויים.
השיעול שלי אותו היום היה כה חזק שלא הצלחתי לשבת יותר מעשר דקות בייעוץ של תקשורת חזותית, ועל צילום ויתרתי לגמרי. המזכירה של תקשורת ישבה והסבירה לי דברים, אחרי שהיא וידאה בחביבות מעודדת שאני לא מתה. לפחות זה. יום פתוח מתישהו בפברואר ( Read more... )