וואו.
שוב יום ראשון בלילה, ושוב אני אחרי השיעור של "הכרת המעשה הטיפולי", ושוב אני מתלהב ממה שאני לומד.
השיעור הזה מצויין. כן, הוא חוזר על התיאוריות. כן, חלק מהחומר אנחנו כבר יודעים. אבל לשם שינוי, מישהו מתייחס לזה נכון. עכשיו לא מלמדים אותנו תיאוריה ואומרים לנו "ויש לזה תוקף אצל מבוגרים". עכשיו הוא מסביר לנו על איך שילדים "מתדלקים" רגשית אצל ההורים שלהם, ואם אנחנו לא מאמינים שזה תקף אצל מבוגרים, הוא מוכיח לנו. "תחשבו על זה. כשילד רואה משהו מעניין, הוא מיד רוצה לספר לאמא, או לאבא, או לחבר או לגננת. הוא לא מסוגל להחזיק את זה. אבל אתם חושבים שאתם כל כך שונים? מה, כשהולך לכם טוב במבחן, או רע במבחן, אתם אומרים לי שאתם לא רוצים לספר למישהו?" כל הכיתה מגיבה לזה בשקט, כי הרוב הדומם הוא תופעה רווחת בחוג שלנו.
"לכל אחד מאיתנו יש את האדם הזה, את מי שאחרי שאנחנו איתו אנחנו מסוגלים לרחף שני סנטימטר מעל האדמה. האנשים שלא משנה מה קורה לנו בחיים, כמה רע לנו, להיפגש איתם תמיד גורם לזה להיות יותר טוב. ואם זה לא אנשים, אז זה מוזיקה מסוימת. או סרט. או החדר שלנו."
ואז חלקנו מצליחים פתאום להבין שוואלה, מדברים איתנו במונחים מפוצצים כמו רפרושמונט, אבל יש לזה תכלס. וזה פחות לפי-הספר ומשמים.
ואז הוא רואה שאנחנו שקטים, וקולט שהוא צרוד. "טוב, אתם שקטים ועייפים וטרודים, ואני צרוד. אז בואו נשחק משחק. תסגרו מחברות, תסגרו לפטופים. תמצאו מישהו בכיתה שאף פעם לא דיברתם איתו ושבו לידו. עכשיו, כל אחד רושם על דף חמישה דברים שיש לו שהוא היה רוצה למכור. הכל - מאפיינים חיצוניים, דברים שקרו לכם, או חפצים שיש לכם. כל עוד אתם באמת רוצים להיפטר מזה, כל עוד זה באמת מציק לכם, אז לכו על זה."
אנחנו מתחלקים לקבוצות. שיחקנו משחקים כאלה כבר פעם, וזה תמיד מעניין. כל אחד רושם משהו. "עכשיו, כל אחד מכם צריך לשכנע את השני למה הוא לא צריך לוותר על אחד מהדברים האלה." בזמן שכולם מדברים הוא מצייר על הלוח שלושה טורים שבראשם כתוב "לדבר".
בסוף הוא מבקש מאנשים לומר לכיתה מה הם כתבו. מתנדבים, כמובן. לא מכריחים אצלנו אף אחד. אחד מספר על הגמגום שלו, ואומר מה אמרו לו. "אמרו לי שבני אדם סתם אובססיביים לגבי דיבור, וזה לא חשוב". המרצה כותב את זה בטור הראשון. "ואמרו לי שאולי זו הזדמנות לשתוק מדי פעם...", ואת זה המרצה כותב בטור השני. עוד פידבקים מגיעים. הוא רושם רק בשני הטורים הראשונים. "נו? אף אחד לא יודע מה הטור השלישי?"
כשכולם מסיימים הוא מגיע לפואנטה. "יש שלושה סוגים של לדבר. יש לדבר על - לדבר על הבעיה. גמגום זה נפוץ. ההורים מציקים לכולם. כולם סבלו בצבא. שזה יכול להיות מאד אמפתי ולבוא ממקום מאד אמיתי, אבל זה בא ממקום של ידע אישי, של לתת עצה מתוך ההיסטוריה שלך. שזה מצוין לחיים היומיומיים. זה מראה שאתה מקשיב, זה קצת עוזר. מצד שני, זה לא מה שצריך בטיפול. זה אובייקטיבי - זה כמו האבחונים שמקבלים אצל פרויד. זה מתאים לכל מי שיש לו את הבעיה הזו. לפחות היום לא מטפלים ככה. זה מצוין לחיי היום יום, כמו שאמרתי, אבל לא לטיפול."
"הדיבור השני הוא לדבר אל האדם. כשאומרים 'תהפוך את זה לחוויה חיובית'. כשאומרים 'אולי תלמד מזה'. כל הדברים האלה. ההבדל הוא לא מהותי, אלא צורני. זה קצת יותר אישי, אבל זה עדיין ספקולטיבי. אני עדיין מנחש מה הבעיה של האדם האחר. בשיח רגיל זה הגיוני לחלוטין, זה נפוץ, זה לגיטימי. העצה הזו מגיעה מניסיון חיים של המייעץ. בשיח הטיפולי זה פשוט לא עושה את העבודה."
ואז הוא ניגש לטור השלישי, הריק. "ואז יש לדבר עם. פעם, בתקופת פרויד, הגישה הייתה שהמטפל יודע מה קורה פה. היום המטופל הוא זה שיודע מה קורה. השאלה היא למה אתה תקוע עם מה שאתה רוצה למכור. מה זה בשביל המטופל? וזה לא עניין פשוט של לשאול, כי אם שואלים ומוותרים, המטופל יענה לכם את מה שהוא למד לומר. אם נשאל אותו מה הייתה הנטישה של אבא שלו עבורו, הוא יגיד שזה היה קשה בגלל שאבא שלו הציב לו גבולות - כי זה מה שלימדו אותו לומר במשך כל השנים. כי אף אחד לא באמת דיבר איתו."
"אני אספר לכם סיפור. פעם הגיע אליי לטיפול ילד. אבא שלו מת, ומאז הוא לא יוצא מהבית. כבר כמה שבועות. מבחינת הפסיכיאטרים, זה ברור - זה אבל שהפך לדיכאון. מבחינת הפרוידיאנים, זה ברור - זו התגשמות אסורה של המשאלה האדיפלית בגיל צעיר. אבל זו לא התשובה. מה שאתם אמורים לעשות, בתור מטפלים, הוא לתת לילד לומר מה הבעיה, לא להחליט לבד מה הבעיה. אז שיחקתי איתו קצת, ודיברתי איתו קצת, והבהרתי שאני לא מצפה ממנו לשום דבר. כמו שכל פסיכולוג עושה - יצרתי סביבה אחרת מהסביבה של החברים או של המשפחה או של המורים. כל זה כדי שכשאני אשאל אותו, הוא לא יאמר לי את מה שהוא למד לומר במשך החודשים האלה. וכששאלתי אותו, כל התשובות של כל הסמכויות וכל המורים וכל הרופאים הלכו לפח. הוא אמר לי שהוא לא הולך ללמוד כי הוא מתבייש, כי לכולם יש אבא ולו אין."
"וזה ההבדל. זה מה שאתם אמורים לעשות. אתם לא אמורים להניח. אתם לא אמורים לדבר על הבעיה או אל הילד. אתם אמורים לדבר עם הילד. כי האמת היא שאתם לא יודעים הרבה. אתם לא יודעים כלום. אנחנו יכולים רק לשאול את השאלות המכוונות, ובאמת להקשיב למה שהמטופל אומר, כדי שהוא, לא התיאוריה אלא הוא, יכוון אותנו אל איפה בדיוק-בדיוק כואב לו ולמה בדיוק-בדיוק שם."
המרצה הזה יודע להתנסח היטב, והוא יודע להציג את החומר בצורה הבהירה ביותר שיש. בלי המרצה הזה, אני חושב שעוד שנה כבר לא הייתי מתעניין בטיפול. ועכשיו זה נראה כמו משהו ממש... מעניין, מוצלח, חשוב. לא יודע איך להגדיר את זה. אבל זה מאד משמעותי.
ומה שהכי יפה בזה הוא העובדה שזה עוד אחד מהדברים האלה שאם רק שמים לב אליהם, מאד קל לעשות אותם, ומאד קל להיעזר בהם כדי לשפר את החיים שלך.