תיאורים - מבוא ופחות
בפוסט הזה ובבאים אחריו אני הולכת לכתוב על הקווים שמנחים אותי כשאני כותבת תיאורים. אולי יהיו גם כמה תירגולים בסוף. או קוסם. מה שיהיה יותר מגניב.
כאשר כותבים חשוב לתאר. אני חושבת שעל האקסיומה הזו קשה לערער. מעטים הכותבים שהצליחו להחליק סיפור שלם בלי תיאורים (זה אחד המפורסמים בהם), וגם הם לא חזרו על כך לעיתים קרובות. תיאורים חשובים כי הם מאפשרים לנו להעביר את מה שמתרחש אצלנו בראש לראש של הקורא. הדיאלוגים ומחשבות הדמויות עצמן לא מספיקות לצורך זה. צריך להוסיף מידע כדי להחיות את הדמויות אצל הקורא.
בסדר, אז מה לתאר? את הבגדים? את תנועות הגוף? את נימת הקול? וכמה לתאר? שורה? פסקה? עמוד? ומה עם הרקע? מזג האוויר? הבית?
לכל השאלות האלה יש תשובה מאד פשוטה - אין לי מושג.
באמת שלא. אין הרי כללים לתיאורים. אף אחד לא אמר שפסקה אחת זה טוב וחצי עמוד זה רע (טוב, מישהו כן אמר, אבל אנחנו לא מקשיבים לו עכשיו, והיה גם אותו, אבל איתו אני לא מסכימה). מצד שני, ישנם קווים מנחים ששווה לנסות ליישם.
נתחיל באמירת הברור מאליו -
קלישאות זה רע. כמו תמיד בכתיבה - קלישאה מקומה בפח הזבל של הפיקסלים. אם השמיים קודרים, השדיים מקפצים או הרגליים ארוכות - אפשר למחוק את זה. תיאור כזה לא מעלה ולא מוריד, והכי גרוע - הוא נשכח חמש שניות לאחר שקוראים אותו. מטרת התיאור לא הושגה.
פירוט הוא רע. תיאור מפורט גורם לשיעמום אצל הקורא, והוא מתחיל לרפרף על הסיפור עד שיגיע למקום שבו התיאור יגמר. שוב, מטרת התיאור לא הושגה, ולעומת זאת השגנו קורא משועמם. פירוט יכול להיות תיאור שמתייחס לדוגמא שעל הבגד של הכוהן העליון ויכול להתייחס לצבע המדויק של עיני הדמות הראשית (ואל תעלו לי את אס"ק עכשיו...). זה לא מעניין אף אחד, אלא אם יש לזה חשיבות עצומה לסיפור, וגם כאן עדיף שלא לתאר אלא לתת לדמות אחרת להתייחס לזה.
ומכאן ננסח את הכלל הראשון בכתיבת תיאורים - פחות.
כן, כן. לא "פחות הוא יותר". פשוט פחות. תיאור קצר הוא אפקטיבי וברור. אם רוצים לתת אפיון חיצוני לדמות - אחד עדיף על שניים, שניים עדיפים על חמישיה, חמישה... טוב אם מגיעים לחמישה אפיונים חיצוניים עדיף למחוק ולהתחיל מחדש.
הנה דוגמא לתיאור אפקטיבי:
"היא הופיעה יום אחד, אפופה אור כחול, עוטה שריון ונושאת מטה שקצהו בהק בכוחו של הטוב. עיניה היו עיני לוחמת. "
(מתוך להשמיד את אשמדאי של הנסיכה)
מה אנחנו יודעים על הדמות?
את המינימום ההכרחי. מה היא לובשת (שריון. למי אכפת איזה סוג?), מה מיוחד בה (האור הכחול), וכמובן המטה שמסמן אותה כקוסמת. שימוש מצוין בקלישאות הידועות של הז'אנר שמאפשר לכותבת לצמצם למינימום את השורה התיאורית ולהפוך אותה לאפקטיבית.
הנה עוד דוגמא מגניבה מאד:
"זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים לאחר החלפת דואר אלקטרוני במשך תקופה לא קצרה. רוב האנשים נראו כמעט כמו שדמיינתי אותם."
(מתוך בדורפוביה של המלכה שטוענת שהיא לא יודעת לתאר)
שימו לב - זוהי לא עצלנות, זה שימוש נכון במדיום. אין סיבה לתאר את כל ששת האנשים שיושבים סביב השולחן. למספרת היה רעיון כללי איך הם נראים, ומכאן היא גזרה את השורה הזו - הם אכן נראים כמו שהיא חשבה שהם יראו. מעבר לזה, מכיוון שהקוראים מורגלים בתכתובות בפורמטים דיגיטלים הם גם מכירים את התחושה של פגישת אנשים לראשונה אחרי התכתבות וירטואלית, וכך הכותבת "השחילה" עומק רגשי לתיאור הזה.
והנה אחרונה ודי:
"התבוננתי בטפח הבטן הגלויה שנחשף מתחת לקו החולצה הקצרצרה כשהתמתחה, ושתקתי."
(מתוך בודדת בחשכה של האלה האלילית)
הנה תיאור של פקאצה. לא צריך לתאר בכלל מה היא לובשת. חולצת הבטן והבטן השטוחה מספיקים. ברור לנו שביחד עם שני אלה מגיע גם מכנסון, פסים בשיער, ופראנץ' מזעזע. מעבר לזה, מכיוון שהמספרת מיידעת אותנו שהיא הסתכלה על המתמתחת ושתקה אנחנו גם יודעים מה היא חושבת על הפקאצה הנ"ל.
לסיכום פוסט א':
פחות. תמיד תמיד תמיד לתאר פחות. אין שום סיבה לתאר הכל. אפיון אחד או שניים מספיקים.
עכשיו הנה השאלה - מישהו מעונין בתרגילים לחיזוק התיאורים? עד שתחליטו, הנה קוסם.