פנטזי.קון והאצה המסונג'רת
יום אחד הנסיכה ישבה בזרחין, דמעות אומללות זולגות על לחיה.
"מה הבעיה?" שאלתי בתמימות.
"אני מחפשת מרצים לפנטזי.קון, וקשה למצוא אותם".
"על מה הכנס?" שאלתי, שוב, בתמימות.
"על פנטזיה קלאסית", היא השיבה תוך הטבת הכרית שמאחורי גבה.
"רוצה שאני אעביר הרצאה על נרניה?"
זה נשמע לשתינו רעיון טוב, היות ואני כבר ממילא קראתי את הספרים האלה יותר מדי פעמים, ואפילו גירמטתי אותם (מלשון גרומיט, העורך האכזר שהאריך ביקורת של 560 מילה לכמעט 2000).
אפילו אקבל כניסה בחינם להרצאות - נצחון לכל הצדדים.
שבועיים מאוחר יותר ישבה הנסיכה בזרחין, ופניה העדינות התכרכמו בתסכול גובר.
"מה הבעיה?" שאלתי בתמימות.
היא נאנחה, "קשה לי עם ההפקה," ענתה הנסיכה, "יש לנו המון חזרות בשבוע ואני כמעט קורסת מרוב עבודה."
"רוצה שאני אעזור לך קצת?"
"בודאי!" חיוך קטן הופיע, "מה את מבינה בבימוי?"
"כלום."
"ובהפקה?"
"שום דבר."
חיוכה נעלם.
"את מכירה את באפי?"
נדתי בראשי בזהירות, "רק עד העונה השלישית.."
"ואת מופע האימים של רוקי?"
מבט התקווה על פניה התפוגג במהירות לאור תשובתי הקלושה, "כן, אבל...ראיתי את זה לפני שנים, ואני בקושי זוכרת..."
הנסיכה נאנחה, "לא נורא, נמצא משהו בשבילך."
ובאבחת שורה אחת הפכתי לחלק מהמחזה של הנסיכה ואלת הפיצה.
אתמול ישבנו בחזרה.
הנסיכה התרוצצה, מביימת, ממחיזה, מסדרת דברים, בעוד אני ישבתי על הספה הנוחה וכתבתי הערות על עותק המחזה שבידי.
אנחה קלושה נשמעה משמאלי.
הסתובבתי ופגשתי במבטה האומלל של ליאת, האדם המאושר ביותר בחדר עד לאותו רגע.
"מה הבעיה?" שאלתי בתמימות.
היא נופפה בידיה באומללות גוברת, "אני רוצה להעביר מועדון קריאה בפנטזי.קון על פנטזיה קלאסית, ואני לא מצליחה לחשוב על ספרים מתאימים."
"מה עם נרניה?" המילים נפלטו משפתי בטרם הספקתי לעצור אותן.
נצוץ זדוני הופיע בעיניה, אך קולה עדיין נותר מיואש, "אבל, מי יעביר מועדון קריאה על נרניה?"
"אני יכולה לעזור, כבר ממילא אני מעבירה הרצאה על נרניה בפנטזי.קון."
"מצוין!" ליאת מחאה את כפיה, הניצוץ הזדוני מתעצם, "מתי את יכולה להעביר את מועדון הקריאה?"
"אני?" שאלתי, מנסה להבין כיצד נפלתי לפח שוב.
"בודאי!" היא טפחה על כתפי באושר זדוני, "זה מסתדר מצוין כי הרי דחינו את מועדון הקריאה של אסימוב לאוגוסט. אז יהיה לך מספיק זמן להכין אותו."
בעודי מתרגלת לרעיון הזדוני היא רכנה אלי, "רוצה גם תפקיד באייקון?"
חושי חזרו באחת משראיתי את הניצוץ הזדוני מופיע גם בעיניו של איתי.
נרתעתי בבעתה, "לא!" שאגתי ונמלטתי אל הלילה התל אביבי האביך.
והנה השאלה האמיתית - איך מאדם שלא משתתף בכנסים, לא מהווה בכלל חלק מהקהילה, הפכתי לאצה המסונג'רת ביותר בהיסטוריה?