כן ירבו
ספר שתרגמתי, "הכחול" של סופרת ניו זילנדית בשם מרי מקאלם, עומד לצאת לאור או-טו-טו בהוצאת "אגס". "אגס" היא פרויקט של הדס מטס ושרון גרינברג, שאנשי אורט שבינינו זוכרים כהנהלתה של פורומי אורט.
יש סוגים שונים של סופרים בכל הנוגע להתייחסות לתרגום. אני חושבת שידועה הדוגמה של ג'יי קיי רולינג לצד הגרוע - היעדר שיתוף פעולה עם המתרגמים ואף קיפוחם בכל הנוגע לזכויותיהם בטקסט.
מן העבר האחר נמצאים סופרים שאכפת להם מתרגום ספריהם, שאסירי תודה למתרגמים שלהם ומסייעים להם בכל אשר לאל ידם. הרבה מסופרי המד"ב/פנטזיה שהזדמן לי לעבוד על ספריהם הם כאלה, ולכן ממש כיף לעבוד איתם.
מרי מקאלם (שאין לה, ככל הידוע לי, כל קשר שהוא עם מד"ב/פנטזיה, אבל יש אנשים נחמדים גם במיינסטרים...) משתייכת לסוג השני. "הכחול" עוסק בחיים בישוב קטן וצפוף של ציידי לווייתנים בניו זילנד, שבו כולם מכירים את כולם דורות אחורה ומתערבים זה בחייו של זה; בהתמודדות עם הלם קרב; בבחירותיהם של בני אדם ובאופן שבו בחירות אלה משפיעות על חייהם. היה בו משהו שקצת הזכיר לי את "הזקן והים" מנקודת מבט של אישה, אבל אל תשאלו אותי מה בדיוק זה אומר.
מאחר שלשונו של הספר משופעת סלנג ניו-זילנדי ומינוחים מתחום ציד הלווייתנים, היה בו משום אתגר (טוב, כמו רוב מה שאני מתרגמת). למרבה הפלא, לא מצאתי צורך להטריד את הסופרת כל תקופת התרגום (אני תמיד מעדיפה להימנע מזה במידת האפשר, גם - אולי בעיקר - כשהסופר חביב ומשתף פעולה), משום שקל למצוא מקורות לסלנג ניו-זילנדי ולמינוחים רלוונטיים ברשת, אבל הדס, שלוקחת מאד מאד ברצינות כל מילה בספר (ההוצאה היא הבייבי שלה, הלוואי על כל ההוצאות יחס כל כך רציני לאיכות המוצר היוצא מתחת ידיהם) לא הניחה שום אבן על מקומה, והתייעצה איתה רבות בתהליך הגימור של הספר. הסופרת מתייחסת לתרגום הספר לעברית בבלוג שלה, ואפשר לראות שם למה התכוונתי, בכך שהיא מודה לכל הצוות שהיה אחראי לתרגום הספר לעברית, ומבטאת הערכה אמיתית לנושא.
מי שמרוויח מזה בסופו של דבר, כמובן, הוא הקורא. סופר שמתייחס ברצינות ובתשומת לב לתרגומי ספריו בשפות זרות יזכה, יש לקוות, לתרגומים טובים יותר ומיודעים יותר.
וכאן המקום להמליץ: קנו את הספר. כי ראוי לעודד סופרים כאלה, כי ראוי לעודד הוצאות כאלה, ובעיקר כי הוא טוב.