דרך הים, חלק א’
פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור, דרומית לדולפינריום. קריר בחוץ, אבל לא קר מדי, והטיילת עובר ממש ליד הים שמתנפץ לסלעים. עוד חורף, ואין הרבה אנשים, והעיריה עוד לא טרחה להדליק את פנסי הרחוב, ואי אפשר שלא לעצור ולהסתכל על הים בחושך עם הרוח הקרירה והריח המתוק מהנרגילה של החבר’ה על הדשא. ולהרגיש בפעם הראשונה מאז שהתפטרתי שאני באמת סוכן חופשי, שיכול להסתובב פשוט ברחובות אם אני רוצה. זה לא שלא יכולתי קודם, כמובן, וזה גם לא משנה שבקושי הייתי במסגרת משרדית גם עד עכשיו. אבל בכל זאת יש הבדל תפיסתי.
* * *
מדהים איך זוכרים לפעמים פרטי טריוויה שנים רבות אחרי שהם כבר לא רלבנטיים, אם הם היו אי פעם. אי-אז ב-1997, בטירונות, לימדו אותנו איך לירות בנשק בתנוחת כריעה. אני עוד זוכר את ההנחיות. מרפק לא מונח על הברך, אלא טיפה לפניה - כדי שלא להניח שני איברים גליליים, כדוריים, אחד על השני. יציבות. וגם לעצור את הנשימה כדי שלא תסיט את הכוונון. הכללים האלה תופסים באותה מידה, אם לא יותר, גם בצילום. במיוחד בצילום לילה, בלי פלאש, עם חשיפה גבוהה.
* * *
פתחו מחדש את הטיילת בגן צ’ארלס קלור, וגם המשיכו אותה דרומה. אחרי מנטה ריי, אחרי בית האצ”ל, עד ליפו ולגן הפעמון. יש רחבה שמשקיפה לים, כמו הפטיו בנמל תל-אביב, וכאן פנסי הרחוב כבר דולקים. קריר, אבל לא קר מדי, ויש הרבה אנשים שמשוטטים במרחב הציבורי החדש. ילדים ערביים וזקנים חרדיים ותיירים צרפתיים ואני, ולרגע ממש מרגישים שחו”ל. תענוג לרכב ליפו.