שיר של חורף
“למה אתה שומע רק מוזיקה דכאונית?”, היא שאלה. “איך זה לא עושה לך רע?”
רציתי להתווכח איתה, אבל על הנקודה הראשונה קצת היה לי קשה. באמת שמעתי הרבה מוזיקה דכאונית אז, אם כי לא רק. על הסמית’ס והלאונרד כהן, הניק קייב והלו ריד, לא ממש יכולתי להתווכח. היא התעקשה גם על הקינג קרימזון ורוב הדיוויד בואי. על הביטלס והג’תרו טאל היא וויתרה לי. לפחות זה.
על נקודה השניה כבר יכולתי לגייס יותר טיעונים. לא. זה לא עושה לי רע. להפך. וזה לא כי כל-כך טוב לי בחיים, אם כי זו היתה תקופה די טובה. זה לא שהייתי צריך קצת מוזיקת דכאונות כדי לגוון מהפרפרים וחדי-הקרן שקיפצצו להם סביבי. היו תסכולים והיו כעסים והיו דכאונות. אבל הם היו התסכולים והכעסים והדכאונות שלי, היום-יומיים והמוכרים, שליוו אותי והקיפו אותי כל הזמן. ואם הייתי שם אוזניות, או נכנס לאוטו, הייתי יכול לשמוע את הניהיליזם המדוד של לאונרד כהן או את המלודרמה האפלולית של ניק קייב, או אפילו חוסר הבטחון הכל-כך מוכר ומובן של מוריסי, ולהכנס לזמן קצר לתוך עולם אחר. עולם אפל, עולם מדכא, עולם מבעס, אבל לא העולם שלי. העולם שלהם. ובניגוד לצרות שלי - ובניגוד להשפעה של ספר טוב, למשל - הדכאון נמשך רק ארבע דקות ושלושים ותשע שניות, ונגמר. וכשהוא נגמר יש לך הקלה, ותחושה של closure, ויש לך קתרזיס. וזה מה שהייתי צריך להגיד לה, אני מניח, לפני כל-כך הרבה שנים. ששירים לא באים לעשות לי נעים באוזן, ואפילו לא לעשות לי נעים בלב. אבל משיר טוב אני יוצא כשאני - האני שחושב, שמסתכל כל הזמן מלמעלה על האני שנושם ושומע ומרגיש - מחייך חיוך קטן ואומר לעצמו בסיפוק, “אה. זה היה שיר טוב. הוא עשה את שלו”.