(no subject)
ג'וערה - משמר העמק - פארק גורן - מעלה גמלא - עין גב - חצר כנרת - כוכב הירדן - כפר ברוך - נהלל - הביתה. זה היה מסלולנו הפעם.
בג'וערה ובסביבותיה האדמות נקנו עם תחילת המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), ושנה לאחר מכן, ב-1937, הגיע למקום גרעין התיישבותי של "השומר הצעיר". הימים ימי ועדת פיל, ואזור רמות מנשה, המשתרע כמין משולש בין עמק יזרעאל במזרח, רכס הכרמל במערב ונחל עירון (ואדי ערה) בדרום, היה אמור להיכלל בשטחה של מדינה ערבית. "השומר הצעיר" התנגדו נחרצות לתכנית החלוקה, וזה הביאָם להיאחז בג'וערה, בעומקו של השטח המדובר, כדי למנוע את מסירתו לידי הערבים. היו זמנים.
השמו"צניקים הצליחו להחזיק מעמד בתנאיי התקפות בלתי פוסקות וכעבור שנה הם עברו לאתר הקבע שלהם בקיבוץ עין השופט, שנקרא על שמו של השופט היהודי-אמריקאי לואי ברנדייס, שגם הנהיג את ארגון ציוני אמריקה. גו'ערה, כקילומטר מזרחה מן הקיבוץ החדש, נתרוקנה מיושביה ונמסרה לידי ארגון ההגנה אשר הפך אותה לבסיס אימונים והדרכה מרכזי. בשנים 1948-1938 נתקיימו באתר קורסים שונים בנושאי פיקוד, חבלה, קשר ועוד, ומאות בוגריהם היוו את שלד הפיקוד של צה"ל במלחמת העצמאות. אחר כך פעל בג'וערה בית הספר למ"כים של חטיבת גולני, ומאז 1970 שימש המקום כבסיס גדנ"ע.
היום הבסיס נטוש. ה-Waze עדיין מביאך אל "מוזיאון ג'וערה" המוכר לו משכבר הימים, אבל בבואנו אל המקום גילינו שגם המוזיאון נסגר לפני כשלוש שנים. חיפוש קצר ברשת, מאוחר קמעא, העלה מאמר עיתונאי שכותרתו "ג'וערה הוא הווסט פוינט של המדינה, בושה שלא ממשיכים את המסורת". אכן בושה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
קצת התאכזבנו מהשממון שנגלה לעינינו, אבל ניצלנו את ההזדמנות לטיול באזור רמות מנשה, שאיכשהו לא ביקרתי בו עד עתה מעבר לנסיעות הרבות בכבישים שמשלוש צלעותיו, ואחר כך ירדנו אל הקיבוץ משמר העמק.
* * *
משמר העמק הוקם ב-1922 על הכביש המוביל מג'נין ליוקנעם וחיפה, והוא עובר בצמוד לגבולו המערבי של עמק יזרעאל, מתחת לרמות מנשה (היום כביש 66). גם המשק הזה השתייך בעבר לתנועת "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", ובאפריל 1948 נפל בגורלו לעמוד במתקפתם של שני הגדודים מ"צבא ההצלה הערבי" אשר הוקם והונהג בידי הקצין הנאצי פאוזי אל קאוקג'י. הגדודים הללו נעזרו בסוללת תותחים 75 מ"מ, בשבע מרגמות 81 מ"מ ובפלוגת שריוניות, וזאת בנוסף למאות ערבים חמושים מכפרי הסביבה שנטלו אף הם חלק במתקפה.
יחד עם אנשי המשק נלחמו במקום כוחות מחטיבת גולני, ובהמשך גם כוחות ניידים בפיקודו של יצחק שדה שפעלו מג'וערה. משמר העמק, כשמו כן הוא, בלם את התקדמותו של "צבא ההצלה" מג'נין לפאתי חיפה, והנצחון הישראלי בקרב זה, יחד עם הצלחתו של מבצע "נחשון" בדרך העולה לירושלים, שינו את מגמת הלחימה בתש"ח. אם בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, דהיינו דצמבר 1947 - מרץ 1948, היתה היוזמה בידי הערבים וההצלחה אף היא היתה לרוב בצדם, מתחילת אפריל ועד להכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 זכה הישוב היהודי להישגים רבים וחשובים שאפשרו את עמידתו המוצלחת מול צבאות ערב הסדירים.
במשמר העמק הוקם למעשה הפלמ"ח, ב-1941 כאן התקיים הקורס הראשון של מפקדי כיתותיו ובהמשך הוקמו ועוצבו בַמקום רוב יחידותיו. בשונה מג'וערה, מתחם "יער הפלמ"ח", עם מתקני אימונים שנשארו מאותה תקופה, פועל גם היום כאתר מורשת, אבל הכניסה אליו אפשרית רק בתיאום מראש, ואנחנו עם שיטות השיטוּט המאולתר שלנו, לא יכולנו להתחייב לשעה מסוימת, וגם לא באנו בקבוצה שגוֹדלהּ יצדיק למנהלי האתר את פתיחתו עבורנו בחול המועד. אם כן טיילנו לאורך גדרותיו והסתפקנו בצפייה מבחוץ, גם היא מרהיבה למדי.
* * *
ממשמר העמק המשכנו צפונה, לאורך הכבישים 66 ו-70 שהיו עמוסים לעייפה, וליד שלומי פנינו מזרחה ל-899, בדרכנו לפארק גורן.
הפארק נמצא בצדו הצפוני של נחל כזיב, לא הרחק מגבול לבנון, ופינתו המערבית מכוּנה "מצפור מונפור" כי ממנה נצפה היטב מבצר צלבני בצדו השני של הנחל. במבצר עצמו ביקרנו לפני שנים רבות, וכעת לא חשבנו לחזור למקום, רק להביט בו מן המצפור ולטייל בפארק. קצת בירה, קצת רוגע והקלה מועטה מן החום הכבד שבעמקים.
השמיים התקדרו מוקדם מן הצפוי בגלל סופה מתקרבת שפקדה אותנו במלוא עצמתה כאשר כבר היינו בדרך מזרחה, אל רמת הגולן. הווישרים נעו על השמשה במהירות מרבית, ובכל זאת היו רגעים שבהם לא יכולתי לראות את הכביש. קיווינו שהגשם ישים קץ לשרב, ולא היא: החום חזר מיד, כלועג לעוברי הדרכים בסוכות.
את הלילה בצפון עשינו, כדרכנו מזה שנים, אצל חברינו במעלה גמלא ולמחרת ירדנו אל הכנרת. למרות החום היוקד התאמצנו לטייל בעין גב, אולם עד מהרה נסענו משם אל חצר כנרת, חווה חקלאית שפעלה בצדו המערבי של האגם מ-1908 והכשירה כוח אדם מקצועי ונחוש לישובים הרבים שהוקמו באותה תקופה בגליל ובכל הארץ.
מחצר כנרת המשכנו דרומה אל כוכב הירדן, עוד מבצר צלבני, אשר דווקא בו לא יצא לי לבקר עד לאחרונה, למרות שנסענו אין ספור פעמים למרגלותיו. המקום מרשים ביותר וידוע היטב למטיילים, כך שארגיש פטור מלהמליץ עליו כאן. עם זאת אציין שבנוסף ליופיו ולערכו בהיסטוריה הרחוקה, מבצר זה משך אותי הפעם גם בשל חלקו, הצנוע אמנם, במערכה על קיבוץ גשר שהותקף בידי הצבא העיראקי במאי 1948.
מכוכב הירדן ירדנו כמה קילומטרים דרומה ואז פנינו מזרחה לכיוון מושב נהלל, שאשתי התעקשה לפקוד גם כעת, למרות שהיינו בו בעבר. לטענתה, הביקור ההוא נמחק כליל מזכרונה והיא גם "לא הבינה אז שום דבר". דומה שלנחישותה להגיע לנהלל תרמה גם העובדה שבו נולד מאיר שלו, הסופר האהוב עליה.
אך בדרך לנהלל נתווספה לנו עוד תחנה, כי לפתע ראינו שלט מצביע שמאלה ומודיע על קיומו של מקום בעל שם מפתה "ברווזים בכפר". היינו אז רעבים כהוגן וההחלטה להכיר את הברווזים מקרוב התקבלה מיד, ללא מתנגדים. הסתבר שזו חווה הנמצאת במושב כפר ברוך, כ-5 ק"מ דרומית-מזרחית למגדל העמק. למרבה אכזבתנו לא הוגשו לבאי המקום תבשילי ברווזים מעלי אדים, אבל בשׂרם הקפוא של העופות אכן הוצע בו למכירה, וקנינו ממנו כמה אריזות טובות לחגים ולשבתות שבפתח.
רעבים כמקודם אך עדיין מלאי עניין הגענו לנהלל. מה היה לנו שם? עשינו סיבוב אטי ברחוב הראשי העגול וטיילנו קצרות בין מוסדות המושב הממוקמים, רובם ככולם, בחלקו הפנימי של העיגול המפורסם. מקום טוב ורך נראה נהלל היום, אם כי בעבר הוא ידע להיות גם נוקשה מאוד, לטוב ולרע.
בצאתנו מנהלל ואנו על הכביש הפונה מערבה גונב לאוזנינו שביוקנעם המושבה (שהוקמה ב-1935 וקדמה ב-15 שנים ליוקנעם המעברה וליוקנעם עלית העיר שהתפתחה ממנה) ישנה מסעדה בשרית טובה. מצאנוה בקלות ובה סוף סוף השׂבענו את רעבוננו. זה הכל, פחות או יותר. אחרי הארוחה עלינו על כביש 6 ועשינו בו את דרכנו הביתה, יחד עם המוני בית ישראל.