(no subject)
עדכון קצר.
אירגנו לנו יציאה לערב בישול בחוטונג, סמטאות צרות בבניה ישנה, עם הרגשה הסטורית וציורית משהו. כמובן שהאזור המרכזי מתוייר לעייפה ומלא במסעדות, חנויות, פאבים, וכ"ו, אבל זה לא פוגע (יותר מדי) בקסם שלו. נסעו בכמה מוניות ונהג המונית שלנו הסתבך והוריד אותנו במקום הלא נכון ולקח לנו 10 דקות, ונסיונות אין ספור להיפתר מנהג ריקשה שטען שהוא יודע איפה זה ויוביל אותנו לשם במחיר של 2 יואן, מצאנו את שאר הקבוצה. בפועל, הביקור המסודר היה קצת מאכזב מכיוון שהבישול כלל בעיקר הוראות איך לקפל נכון ג'אוזו (סוג של דאמפלינג) וארוחת ערב, וההסבר על החוטונג היה קצר ולא כלל סיור, וחשנו קצת ממורמרים על המחיר שדרשו עבור זה. חלקנו נשארנו כדי לחפש מקום נחמד להרגע ולשתות בו ובזה דווקא נחלנו הצלחה מרובה. המקום הראשון שנכנסו, במרכז האזור המתוייר, היה נחמד מאד, אבל גודל הכותרת של הערב היתה בהמשך כשאליסה, בחורה אמריקאית שנמצאת פה כבר קרוב לשנה, וידידה של מישהו מבית הספר והצטרפה לסיור, טענה שהיא מכירה באזור מקום טוב ושהיא תוביל אותנו אליו. הגדרתה המדוייקת היתה "זו תמיד הרפתקאה למצוא את המקום, אבל זה שווה את זה" והמשפט הסתבר כצודק בשתי הטענות. הסתובבנו בערך שעה בזמן שאליסה ניסתה להוביל אותנו דרך הסמטאות הצרות והלא מתויירות ("מוזר, זכור לי שזה יותר קרוב"), כמעט התייאשנו, ולבסוף בא לנו הרעיון שלהתקשר אליהם לקבל הוראות דרך. כשסוף סוף הגענו למקום, מוחבא באזור שאין בו כמעט כלום ורק מנורה אדומה קטנה מרמזת על הדלת שדרכה צריך להכינס, מצאנו שהוא בנוי בתוך בית ישן, מפוזר בין החדרים השונים שלו, ומעוצב בצורה פשוט מקסימה. גם מה ששתינו שם (כל מני קוקטילים קפואים) היה לא רע בכלל, ובסך הכל היה שווה את המאמץ (וגם הטיול בדרך לשם היה בסה"כ נחמד מאד). שם המקום, בתרגום מסינית, הוא "ללכת למיטה", ואם מישהו אי פעם מגיע לבייג'ין, אני אשמח לתת את הטלפון והכתובת כי אין דרך להגיע למקום הזה "במקרה".
את יום שבת ביליתי בקנית. נקודה. החל משווקים זולים מרמה נמוכה וכלה בחנויות יוקרתיות של רפואה סינית וסוגי תה יקרים במיוחד. למרות שגם אני התאמנתי על יכולת העמידה על המקח שלי, המארח שלי שהדריך את מסע הקניות הזה, התמקח בשבילי ברמה שאני לא יכולתי להגיע אליה. השיחה שלו עם המוכרים הלכה בערך ככה: מתחילה בזה שהוא אומר לי באנגלית מה המחיר שהם דורשים ומה המחיר שהוא מנסה להגיע אליו, ממשיכה בזה שהטונים של השיחה הולכים וגבהים עד שנראה שעוד רגע הם הולכים להפוך את הדוכן אחד על השני, ואז הוא אומר לי בכעס "בוא, עידו, הולכים מפה", גורר אותי משם, ואז המוכר צועק אחריו את המחיר האחרון ואנחנו חוזרים ומשלימים את העיסקה. מי שרוצה לדעת מה קניתי, יצטרך לחכות שאני אחזור ארצה.
היום ביקרתי בארמון הקיץ (אחד מהגנים הקיסריים בביג'ין), מה שלקח לי כל היום להפתעתי. כל פעם שחשבתי שסיימתי את הכל, גיליתי עוד אגף שלם וגדול שעוד לא ראיתי. בסוף, כמו בעיר האסורה, לא הסתפקתי הכל ופשוט נשברתי והלכתי לפני שסיימתי את הכל. המקום עצמו הוא אחד המרשימים שראיתי, ויש שם כמה מראות עוצרים נשימה (באופן מילולי) וגם גנים שקטים ללכת בהם ברוגע או לשבת לאכול משהו. סינים רבים טיילו בשבילים תוך כדי שהם שרים בקול שירי עם סיניים, או מארגנים תזמורות מאולתרות. בהתחלה חשבתי שהנהלת המקום מארגנת את זה את שגיליתי שמדובר באנשים פרטיים לכל דבר. היה נחמד, אך מעייף.
זהו להפעם. כדאי שאני אפנה את המחשב.