(no subject)
המארח שלי התקין עבורי עברית על המחשב שלו כך שאני יכול לכתוב עכשיוט בשפת הקודש כמו בן-אדם. יאנג-יאנג (הילד בן ה-7 של המארחים שלי) עומד ליידי ומסתכל בפליאה על איך אני מקליד ומדי פעם מנסה להקיש רצף אותיות משלו על המקלדת.
עבר הרבה זמן מאז שהייתה לי גישה נורמלית לרשת (אם אפשר לקרוא למהירות האיטית להחריד פה נורמלית) ככה שיש די הרבה מה לספר. אז הנה, על קצה המזלג.
הלימודים עוברים בסדר גמור. המורים המעצבנים מהארץ לא טורחים יותר להגיע לשיעור ומטיילים להם ברחבי סין על חשבון משלב המיסים הישראלי. אני לאט לאט צובר ביטחון ואפילו מצליח מדי פעם להגיד משהו ושיבינו אותי (הם מסרבים בתוקף להבין משהו שנאמר בטונים הלא נכונים. זה די קטנוני מצידם, לדעתי).
התחלתי לפתח טכניקות לחצות את הכביש. הטכניקה שאני משמש עכשיו ניתן להגדיר בכלליות כלנשום עמוק, לעצום עיניים, להתחיל לחצות בהליכה מהירה, ולקוות לטוב. בהתחלה ניסיתי כל מני דברים בסגון של לעמוד ליד קבוצה של סינים שנראה שעומדת לחצות, אבל עד מהרה גיליתי שזה בערך מה שהם עושים. מזג האוויר, דרך אגב, נהיה די קריר, ומשבי רוח בסוף השבוע פיזרו את הערפיח ונתנו לי לראות בפעם הראשונה שגם בסין השמיים כחולים, וכן שורות של בניינים שלא יצא לי לראות עד כה. כמובן שתוך כמה ימים הכל חזר לקדמותו ושוב המראה המוכר של ענן זיהום אוויר חזר ללוות אותנו.
בשבוע הראשון היתה לנו מסיבה בביתו של מייקל (המנהל של התוכנית) ובה פגשנו את כל הסטונדנטים שלומדים בבית הספר כולל קבוצה נחמדה מאד של אמריקאים שלומדים להיות מורים לסינית ב National Defence Language Institute של הממשל האמריקאי. ("מה זה Defence Language?", תהתה קטרינה מצרפת). כשאישתו של מייקל שמעה שאנחנו מישראל היא הראתה לנו סבונים ריחניים שהיא קיבלה מישראל שתלויים בחדר האמבטיה שלהם. מסתבר שהסבונים יוצרו בקיבוץ השלושה, הקיבוץ שממנו בא הצד של אבא שלי של המשפחה. איך אומרים? עולם קטן.
בהמשך השבוע הלכנו למסעדה מפוארת בסיגנון מסורתי הכוללת עיצוב מסורתי, לבוש מסורתי של המלצרים והמארחים, שירות מסור (שכולל אפילו מישהו שמוביל אותך לשירותים ושני שוערים שפותחים את דלתות השירותים המפוארות), ומופעים תוך כדי הארוחה. גם החוויה הזו היתה מיוחדת אם כי תיירותית במקצת, והאוכל היה מצויין. אנשים מסויימים שקוראים את זה בוודאי ישמחו לשמוע שהלהיט הגדול ביותר היה מנת החצילים שהיו, קרוב להניח, החצילים הטובים ביותר שאכלתי בחיי (ויסלחו לי עובד ומירו).
בסוף השבוע סוף סוף זכיתי לעשות קצת את הדברים התיירותיים. החומה הגדולה, למשל. החומה הגדולה, להזכירכם, אורכה כ-5000 ק"מ, והכל בעליה, כפי שהסתבר לי ביום שבת. נסענו לאזור קצת פחות מתויר של החומה (בסומתאי), מה שלא אומר שהכל היה מלא רוכלים שעקבו אחרינו (ממש כך) כל הדרך המפרכת במעלה ההר לחומה ואז במדרגות התלולות בחומה עצמה, וניסו למכור לנו מכל הבא ביד, או לאסוף את בקבוקי המים הריקים שלנו כשנגמור. כך, בעוד שאני מתנשף ודואב לאחר גרם מדרגות תלול במיוחד של כמעט 70 מעלות, מהלכת לידי בניחותה זקנה סינית ומציאה לי למכירה חולצה במחיר מציאה של 25 יואן. היתה לי ברירה? וודאי שקניתי. ואפילו הורדתי אותה ל20 יואן. אשרי וטוב לי. לכל הרוכלים ,דרך אגב, היה חשוב לציין שהם חקלאים. לא ברור לי מדוע. בכל מקרה, החומה היא באמת מדהימה, וקשה לי להאמין שעשרות התמונות שצילמתי יוכלו להעביר את העוצמה של הדבר הזה. חבל שלא קניתי קצת גלויות (רק 5 יואן! לי זה עולה יותר!).
בדרך חזרה עצרנו במסעדה נידחת שהמורה שלנו הכירה. האוכל היה די טוב (גם פה החצילים היו להיט), אבל הסביבה היתה כפרית ומתפוררת. גם זו חוויה. יצא לי לשבת בדרך הארוכה חזרה ליד רובי (השם האמריקאי של המורה הצעירה והקופצנית שהתלוותה אלינו) וכמו סינית טובה היא קראה לכולם בכף היד. לי יצאה קריאה טובה במיוחד: מסתבר שאני אחיה הרבה זמן, אהיה עשיר מאד, ואמצא אהבת אמת אחת ויחידה. הדבר היחד שמעיב על העניין זו מחלה קשה לעת זיקנה. ניחה.
ביום ראשון נסעתי לאתרים העיקריים של בייג'ין שהם, כמובן, העיר האסורה וכיכר טיאנאנמן. הביקור בעיר האסורה היה בהחלט מספק למרות הצפיפות והמדריך האלקטרוני המשוכלל בצורה מפתיעה ששכרתי לא נתן לי לדלג על אף אבן. לאחר 4 שעות נשברתי וחתכתי החוצה. העיר שמורה במצב מצויין והסיור עצמו הוא מרתק, ורק הסטרבאקס שמנמצע במרכזה פוגע קצת באוטנטיות של החוויה...
בכיכר טיאנאנמן אין הרבה מה לראות חוץ מהדיוקן המפורסם של מאו, המוזלאיום של מאו (שהיה כבר סגור כשהגעתי) ואת טקס הורדת הדגל (שכן הספקתי לראות). אבל, כמובן, זה מקום חשוב ביותר בהסטוריה של סין ובהסטוריה האנושית בכלל, והוא צמוד לעיר האסורה , אז ביקרתי והצטלמתי את הצילום ההכרחי עם הדיוקן של מאו הצופה בי ברקע. כמובן שהכיכר מלאה רוכלים שמנסים למכור גלויות, דגלים של סין, את הספר האדום של מאו, וכל מני מזכרות מאו אחרות.
ליד הכיכר פגשתי בשתי סטודנטיות סיניות צעירות שבאנגלית לא רעה התחילו לדבר איתי. הן התעיינו במאיפה אני בא, מה החוויות שלי מבייג'ין, וכ"ו. ברוב נחמדותן הן הציעו להראות לי את שוק הלילה שנמצא שם באזור שאותו לא הספקתי לראות. מכיוון שנשארנו באזורים הומי אדם במרכז העיר ומכיוון שכבר ראיתי את מה שרציתי לראות באותו יום לא היה איכפת לי כל כך והסכמתי ללכת איתן. אחרי שביקרנו בשוק הן שאלו אם בא לי לנוח קצת איפשהו ולשתות תה והראו לי בית תה שם באזור. פה, כאדם שבע סיפורים על איך מנצלים תיירים שלא טורחים לבדוק את המחירים ומבקשים מהם 100 דולר בעבור כוס בירה, נדלקו אצלי נורות ההזהרה ודרשתי לראות מחירים לפני שאני מתיישב. התפריט כלל תה במחיר סביר לצד תה במחיר לא סביר בכלל (כ400 יואן, 240 ש"ח, לקנקן). כששאלו אם אני רוצה לראות את טקס התה סירבתי בנימוס, וכשהבנות הזמינו בנון-שלאנטיות את התה הכי יקר (לא נורא, נתחלק שלושתנו, הן אמרו) אמרתי יפה שלום ותודה והלכתי משם. גם זו חוויה. את הקבוצה הבאה שניסתה להזמין אותי לתה ניפנפתי כבר על ההתחלה. מאוחר יותר באותו היום פגשתי עוד "סטונדנטים" שמחפשים לתרגל את האנגלית שלהם ובדרך אגב להזמין אותך לבית התה, לתערוכת אומנות, למכור לך כרטיסים למופע לוליינות, והשד יודע מה עוד.
אתמול הלכנו למופע של אקרובטיקה בתאטרון האקרובטיקה המוביל בבייג'ין, לטענת בית הספר. הכרטיסים עלו 100 יואן (כ-60 ש"ח) אחד, אבל המקומות היו מצויינים ומופע היה מדהים ושווה כל יואן. צילמתי גם אותו, אבל אני חושש שלא ניתן להעביר את זה בתמונות וה-DVD היה יקר.
בנתיים יצא לי לדבר לא מעט עם המארח שלי על נושאים שונים כולל פוליטיקה. הוא אדם משכיל מאד ובעל דעות מנומקות עד נושאים רבים. במיוחד מעניין לשמוע את הדעות שלו לגבי סין (הממשל בסך הכל טוב ופועל למען העם, למרות שיש שם שחיטות והוא עושה טעויות לפעמים), טיוואן (הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים חוץ מלהכריז עמצאות), יפן (הוא לא מת עליהם), ועיסקת הפאלקון שבוטלה בין ישראל וסין (בעולם לא מבינים שהיום שולטים בסין בני חאן שהם עדינים ולא מחרחרי מלחמה, ובלבלים בניהם לשושלת צ'ינג הלא תרבותית ששלטה במדינה במשך זמן רב).
הוא כמובן שמח מאד לבשר לי על טיסת החלל המאויישת הסינית ולעדכן אותי בכל הנעשה.
טוב, כדאי שאני אסיים להיום. אני מקווה להצליח לשים פה כמה תמונות בקרוב.
(אין לי כוח לקרוא שוב טקסט כזה ארוך אז אני מקווה שאין יותר מדי שגיאות דפוס)