בעודי משוטט באינטרנט נתקלתי בקישור
למשהו שכתב יוסי שריד. נעזוב כרגע את התוכן של המאמר. מה שתפס את עיני היו ארבע מילים בסוף הפסקה השנייה - "מה נורא המקום הזה".
הבחירה של שריד להשמיט את ההמשך שינתה לחלוטין את הנימה של המילים הללו. כשההמשך קפץ לי לראש, הנימה המאשימה נותרה שם.
לפעמים, דווקא מה שלא אומרים הוא הדבר שיזכרו השומעים.
Comments 4
Reply
סיימת שנה ב'(א') בספרות וזה עדיין לא טבעי לך? אנשים עם שמץ של יכולת כתיבה יודעים לנצל דברים כאלה, ובדרך כלל עושים את זה. תנסה להיזכר בניתוחי השירים שלמדנו אצל נטשה וכמה פעמים היו דברים בדיוק כאלה.
Reply
ודאי שאני מכיר את השטיק אפילו בניתי עבודה שלמה סביבו לא מזמן, זה לא הופך אותו לפחות יעיל מבחינתי - אם הציטטה היא ממקור שאני מכיר טוב מספיק זה פועל גם כששמים לזה לב.
Reply
עם כל השילוב המשלבי של העברית המקראית כבדת המשקל עם העברית האיינשטיינית של "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".
בלי קשר לתוכן המאמר, דווקא השילוב הזה מוצא חן בעיני.
Reply
Leave a comment