חולון-רמת-גן-בני-ברק
הדירה שאנחנו מתגוררים בה נמצאת מול השלישות ברמת גן. טכנית, היא נמצאת בבני ברק. אנחנו ממש על הגבול. אם נפנה ימינה, רמת גן. שמאלה (לא בשבתות ובחגים), בני ברק. יש יתרונות לזו ולזו. עיריית בני ברק מעניקה תו חניה לתושביה, וכך אני יכולה לחנות ללא חשש דו"ח ברחובות בני ברק וליד הבית. אבל בבואי לעשות מנוי שנתי לספריה, נראה לי שעדיף בספריה רמת גנית. לא פחות מ-16 ספריות עירונית יש ברמת גן, והספריה המרכזית קרובה לדירתנו. וכך, אתמול, בפרץ אנרגיה, יצאתי לסידורים שכללו עשיית מנוי לספריה, תיקון/החלפת הצמיג הרזרבי ורכישת זוג משקפיים, הכל ברמת גן.
חוויית הספריה, בה תליתי תקוות רבות, היתה שוק. הלם תרבות במובן השלילי של המילה. הספריה נמצאת בחיבת ציון 14, צמודה לתיאטרון רמת גן. חניה מצאתי אחרי כמה סיבובים, ואפילו מול הבנין. את הכניסה לבנין, לעומת זאת, לא מצאתי כל כך בקלות. הקפתי את הבנין, מטפסת ויורדת במדרגות - תוואי נוף אורבני נפוץ עד לזרא ברמת גן - ודלת כניסה אין. במר יאושי נכנסתי לתיאטרון בתקווה שיהיה שם מישהו לשאול, ומתברר שהכניסה לספריה היא משם. "שעה אני מחפשת את הכניסה לספריה", רפררתי לעצמי חרישית, "לא יכלו לשים שלט קטן על אחד הבניינים, הכניסה לספריה היא מהתיאטרון?".
דלת הכניסה נראתה סגורה. ידעתי שהספריה פתוחה בימי שישי, ולכן ניגשתי אליה וניסיתי לדחוף אותה. וואלה, נפתחה. כנראה שפספסתי את השלט "זהירות נמר".
חלל הספריה כמעט גרם לי לעשות אחורה פנה. הספריה המרכזית בחולון שוכנת במדיטק, והיא לא פחות ממרהיבה. ערכתי בה סיורים לחברים מתפעלים. מרווחת, מעוצבת, ממוזגת וממוחשבת. אנשים מתנהגים בה למופת.
הספריה המרכזית ברמת גן, לעומתה, מדכאת עד עפר. אולם לא מאד גדול שלאורך קירותיו מדפי ספרים ישנים ממתכת אפורה. מדרגות יוצרות מעין מפלסים שגם בהם יש מדפי ספרים. חיכיתי בתור והבטתי סביב באכזבה, שהתחלפה באימה צרופה כשראיתי ג'וק גדול זוחל לאורך אחד המדפים.
הספרנית הסבירה לי את שיטת התשלום. ניחא שבהיותי תושבת עיר אחרת, אני צריכה לשלם. אבל גם תושבי רמת גן צריכים לשלם. אין פיקדון כמו בחולון שמוחזר למנוי ביום מן הימים. יש דמי רישום ודמי קריאה. הספרנית היתה נחמדה, אבל התקשתה מאד לחבר 80 ו-80.
היא הציעה לערוך לי סיור. אמרתי שאין צורך ושרק תראה לי היכן מדפי ה-fiction.
"מדע בדיוני זה שם", נעניתי.
"לא science fiction, אמרתי, מחפשת את המילה העברית שחמקה ממוחי, fiction, סיפורת".
"אה, נכון. fiction זה פנטזיה".
"לא", הייאוש שלי נהיה אפור כמו המדפים המכוערים. "fiction זה פשוט המילה העברית לסיפורת, לפרוזה, לספרים שהם לא ספרי עיון".
הראתה לי.
בשלב הזה כבר לא היו לי ציפיות, ולכן הופתעתי כשראיתי שבעצם המבחר גדול, שיש ספרים חדשים, ושספרים, גם אם הם שוכנים בתפאורה מדכאת, הם עדיין ספרים, כלומר תענוג גדול. בחרתי שני ספרים וחזרתי לתור.
אישה מבוגרת ניגשה לאישה שלפניי ושאלה אותה אם היא אחרונה. אמרתי לה שאני אחרונה, אבל היא הפנתה אליי את גבה והלכה.
התור התקדם לאיטו. בניגוד לספריית המדיטק, אהובתי, בספריה המרכזית ברמת גן אין כרטיס מנוי. אין מספר מנוי שאפשר להגיד לספרנית כדי שתקיש אותו על המחשב. בעמוד הראשון של הספר יש כרטיס, אותו מחתימים בחותמת עם תאריך ההחזרה.
בתור שלידי התווכח אברך עם הספרנית. "אבל אדוני, יש לך קנס. חלפו 222 יום מאז שאלת את הספר וההשאלה היא ל-30 יום בלבד".
"בסדר, אין לי בעיה לשלם את הקנס. אבל המנוי שלי עוד מעט נגמר ואני שוב אצטרך לשלם 150 ש"ח. למה שלא תתני לי לבטל את המנוי ולהתחיל מנוי חדש?".
הסבירו לו. האמת, זה מסובך.
"בן אדם בסך הכל רוצה לקרוא ספרים", היתמם האיש שלא החזיר ספר למעלה משבעה חודשים. "אני לא מבין למה אתם מסבכים עניינים".
שבה האישה המבוגרת, וניגשה לספרנית.
"סליחה", אמרתי לה. "הייתי לפניך".
"לא נכון! שאלתי אותה אם היא אחרונה והיא אמרה לי שכן", הביטה בי באיבה.
"לא, היא צודקת, היא היתה אחריי", אמרה האישה שלפניי.
"אז איך לא ראיתי אותה?"
בשלב הזה, פקעו מיתריי. אני שונאת שזה קורה לי. אני שונאת לכעוס ולהיות תוקפנית ומגעילה.
"אמרתי לך שאני אחריה, אבל לא הגבת", נבחתי עליה. הכי fight or flight.
אה, התוקף הפך לנתקף. באתי להתגונן ויצאתי מניאקית.
"אז לא שמעתי אותך. אני כבר לא שומעת כל כך טוב", התקפלה האישה, גורמת לי להרגיש כמו צאצא צמא דם של ג'ינג'יס חאן. חכמה על חלשים, הלקיתי את עצמי.
שאלתי את הספרים הארורים ויצאתי משם. מחושך לאור, משנות השבעים לשנות האלפיים.
מכונית חסמה את היציאה מהחנייה שלי. בתוך המכונית ישב איש.
נכנסתי למכונית וחיכיתי שיתקדם קצת, או יעשה רוורס, שייתן לי לצאת. ככה הוא יוכל להיכנס ולהפסיק להפריע לתנועה (הוא חסם נתיב).
חיכיתי עוד קצת.
צפרתי.
נאדה.
יצאתי מהאוטו וניגשתי אליו. "אפשר לצאת?"
הנהון.
אחרי *זה*, הביקור אצל הצמיגאי היה משב רוח מרענן, וחנות האופטיקה, על יעילותה הקרירה, השירות המקצועי, האופטומטריסט הנחמד והמחיר השפוי החזירה לי את האמון בבני אדם בכלל וברמת גן בפרט.
עד שישי הבא. כי ספר וחצי כבר סיימתי.