סיכום שבוע מחמישי עד חמישי אבל באמצע השבוע
מוזר החופש הזה. ביום חמישי ב-16:30 סיימתי את שבוע העבודה שלי והתחלתי להתכונן ליוגה. אחרי יוגה הלכתי לעולמות והעברתי שם שעתיים וחצי מהנות. בעצם, שעתיים מהנות ועוד חצי שעה של ניסיון ללכת משם אחרי שהגעתי לרוויה ממגע חברתי.
שישי היה יום חופש בבית. חיכיתי לו הרבה - יום חופש ראשון מזה הרבה זמן, מאחר שבשני נסענו לטבעון ובשלישי שבנו משם. הוא היה מדכא ומשעמם. לא היה לי כח לדבר עם חברים בטלפון או לעשות שום דבר אחר. סיימתי את ספר המעצבן 3 דברים לאי בודד ולא היה לי כח להתחיל את פניי מועדות לכוכבים שדידי הגריל מאיפשהו.
שבת היה טוב. ארוחת צהרים רבת משתתפים אצל רני, אוכל משובח ואלכוהול. למרבה הצער, השילוב של בריזר, שרב אביבי וילדים מצווחים לא היטיב עמי. אחרי שעתיים (יש כאן דפוס חוזר, אני שמה לב) רציתי לנוח בקרירות מוצלת ודוממת. לא היתה. היה או שרב וחברה נעימה בחוץ או קרירות נעימה ומוצלת עם ילדים מצווחים בפנים. בחרתי באופציה השנייה כשאני נעה בין רחמים על ההורים המותשים של הילדים המצווחים לבין רחמים על עצמי שנאלצת לסבול את הרעש שלהם ואת הדי וי די הרועש והרפטטיבי להחרידבו הם צפו בין צרחה לצווחה לטבילת ידיים בכוס הדיאט קולה החפה מכל פשע שלי שעמדה על השולחן ולא הרעה לאיש לבין שפיכתה של תכולת אותה כוס אומללה על השולחן ועל הרצפה. אח"כ המשכתי, עם כאב הראש קומפלט, לחזרה בת 3 שעות ביישוב אזור בה נכחו 7 מ-9 משתתפי הסדנה. גם שם היה אוכל טוב. וחברה נעימה. אחלה אנשים יש בסדנה למשחק.
היום העיר אותי צלצול הטלפון ב-8 לפנות בוקר. התקשרו מהסופר להגיד שאין דבש כזה אבל יש דבש אחר, המוצר ההוא לא כשר וההוא חסר. הלכתי לקניון וקניתי שתי חזיות ושלושה מזלגות. חיפשתי גם שעון אבל לא מצאתי משהו נחמד במחיר סביר. למען האמת, לא מצאתי משהו נחמד גם במחיר לא סביר. גם גרבי (ניילון) רשת לא מצאתי. שבתי הביתה ענייה ב-770 ש"ח אך מרוצה.
נחתי, אכלתי, התבטלתי ואז בפרץ אנרגיה התחלתי לתייק ולסדר את הבית והמטבח. מילאתי את חובותיי כעוזרת ההפקה בהפקת הסיום של הסדנה למשחק שכללו הקלדת תכניה, כתיבת קיואים של סאונד ותאורה וכתיבת מונולוג לשחקנית בתפקיד הראשי שעוסק ברצון הדמות בחתונה מחד ובפחד שלה מאותה חתונה מאידך. הריהו לפניכם:
בכל פעם שגבר מסתכל עליי, אני רואה נצנוץ של טבעת בעיניים שלו. בכל פעם שמישהו שואל אותי, "סליחה, מה השעה?", אני מציצה בשעון הביולוגי שלי ונחרדת לגלות כמה מאוחר. ואם זה מגיע להזמנה למסעדה, אני ישר חושבת על הקייטרינג לחתונה. אבל הבחור תמיד מפריע לי לפנטז. הוא שואל אם אני מעדיפה יין אדום או לבן, ואני בכלל לא שותה אלכוהול. הוא רוצה להתחלק במנה הראשונה ואני רק סופרת את הקלוריות עד לקינוח. הוא רוצה לעלות אלי הביתה כבר בפגישה הראשונה ואני, אני בכלל עוד גרה עם ההורים. כן, אני נורא רוצה כבר להתחתן, אבל למה אי אפשר לדלג על כל שלבי הביניים ולהגיע ישר ל"הרי את מקודשת?", למה יש כ"כ הרבה חול בדרך לקידוש ולטבעת? חול, אבק, בוץ טובעני של שיחות על העתיד, על כמה ילדים יהיו לנו ואיך נקרא להם, על שם סבא שלי או סבתא שלו. איזה מין שם זה גניה? למה שאני אקרא לבת שלי גניה? בעצם, אם היא תירש ממנו את האף, השם גניה יהיה הבעיה הכי קטנה שלה. ואם הוא נוחר? איך אני ארדם לצד מישהו שנוחר? ואם כפות הרגלים שלו קרות בחורף? לי יש כפות רגלים קרות. רגלים קרות. אני לא מפחדת בכלל. אני רוצה להתחתן, להקים בית בישראל, ללדת את גניה הקטנה ומהכסף שנקבל בחתונה לממן לה ניתוח אף בגיל 16. ופסיכולוג, כי שמעתי שלא קל לילדים שההורים שלהם מתגרשים.
* * *
מחר אני צריכה לבדוק 4 חיבורים. שני חיבורי GMAT ושני חיבורי TOEFL (לראשונה בחיי). התחלתי לרחרח אותם היום. בלעכס.
גיליתי שדווקא איזון בין מטלות למנוחה עושה לי טוב ולא יום ריק לחלוטין מכל פעילות. בימים כאלה מצ'עמם לי. ממש מצ'עמם. ואז אני מציקה לדידי והופכת את 4 ימי החופשה שלו להרבה פחות מהנים ממה שדמיין.
ביום שלישי חוזרים לעבודה. אני מלמדת בשלישי, רביעי וחמישי ומתחילה להכשיר שני מדריכים חדשים בחמישי. בשישי יש חזרה בת 5-6 שעות. אני כבר רואה את עצמי אחריה ובשבת, סמרטוטית כליל.
דברו איתי בעוד שבועיים, יש יום עצמאות.