בשבת דידי ואני נסענו לאאוטלט בהרצליה בחיפוש אחר בגדים. מאחר שמישהי שאלה אותי לאחרונה אם אני בת 40, החלטתי שאני צריכה להתלבש באופן ססגוני יותר, בגזרות קצת יותר נשיות שלא מנסות להכחיש את העובדה שיש לי חזה
( Read more... )
התלבטתי, הרבה התלבטתי. בסך הכול זה הבלוג שלך, והגוף שלך, וזכותך לחוש איתו אי נוחות כמה שתרצי. מצד שני, זאת נקודה כאובה, ודווקא בגלל שזה הבלוג שלך אני מרשה לעצמי.
מעבר לשוני במידות שהן לכאורה אחידות, והבעייתיות של שיפוט על פי מידת ביגוד, אני לא חושבת שיש לך מושג (למעשה אני בטוחה שאין לך), כמה זה קשה, ולא נעים, ואפילו קצת מקומם (לא ברמה האישית, ובטח יותר כלפי זרים מאשר חברים, אבל בכל זאת) לשמוע מישהי אומרת משהו בסגנון של "אוי אני מידה 40 אני שמנה". כשאת מידה 48, או 50, או 52 (כולן מידות שאני נעה ביניהן בשנים האחרונות). זה הופך את עניין הסטנדרטים הבלתי אפשריים לחד כל-כך. ומעורר מחדש (לפחות אצלי, אבל אני חושדת שזה לא עניין רק אישי) את התחושה של החריגות (שבשנים רעות יותר היו לה גוונים אפילו גרועים מזה, של שנאה עצמית ותחושת מפלצתיות). אני שמחה בשבילך (באמת, בכל הכנות) שאת נמצאת בקטגוריה הזאת שיכולה לקומם אותי כמה, אבל היה לי קשה לקרוא. בעיקר אצלך, שבדרך כלל מודעת יותר מהבן אדם הממוצע לבעייתיות של שפיטת האני לפי סטנדרט חברתי. אפילו בלי קשר לתגובה שזה עורר אצלי, אני מפנה את הכדור אלייך: בכל כך הרבה דברים את יוצאת כנגד מה שמקובל ומה שנתפס כקונצנזוס הכרחי בחברה, אבל מה שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך זה מידת בגד? (אני לא מדברת על משקל, או על תחושת גוף, או על בריאות. אני מדברת על מספר שמוצמד לחלק האחורי של בגד ושהשיפוט שלו הוא לחלוטין לפי מה שנחשב חיובי בחברה)
אני מסכימה איתך. מעצבן לשמוע מישהו מקטר על משהו קטן כשאחרים סובלים ממנו הרבה יותר. זה נכון לא רק בהקשר של משקל. עוד בביה"ס התעצבנו על אנשים שקיטרו על ציון 93 במקצוע שהתקשינו לעבור אותו. דווקא חשבתי שהייתי מודעת לזה במהלך כתיבת הפוסט. קראתי את עצמי שוב. לא כתבתי שאני שמנה או מרגישה שמנה. אני מניחה שזה מה שהשתמע, אולי בחלק של תיאור מסיבת הפורים, ועל כך צר לי. לגבי שאלתך, אני רוצה להיות מידה 38 לא בגלל המשמעות החברתית של המידה. אם זה היה המדד, הייתי רוצה להיות מידה 36. 38 בנורמה העכשווית זה גם לא משהו. אני רוצה להיות נטולת עודף משקל נראה. כשהתחלתי את הדיאטה שלי לא היה לי יעד של מידה או מס' ק"ג. היה לי יעד של להיפטר מקילוגרמים עודפים, כשעודפים משמעו לא בריאים, מכבידים ומיותרים. אין לי משקל בבית ולא נשקלתי באופן סדיר. כשחשבתי שהגעתי ליעד שלי, הפסקתי את הדיאטה. חלפו מספר חודשים וכיום נראה לי שאני עדיין צריכה לרדת עוד קצת כדי לא להיראות (לעצמי) בסוג של עודף משקל, קטן ככל שיהיה. מטבעי אני פרפקציוניסטית, אבל רק בדברים שמראש אני טובה בהם. אין לי שאיפה לשלמות בתחומים שאני בינונית ומטה בהם. שם השאיפה שלי היא רק לשרוד. דווקא במה שאני טובה בו מעל הממוצע, לא מספיק לי פחות מהכל. אני מניחה שמפה זה בא.
לא, שלא תביני אותי לא נכון, בהחלט היה ברור מהפוסט שאת מרגישה הרבה יותר טוב לגבי עצמך, וזה נהדר (אם כי להכות על חטא בגלל אכילה זה בעיני דבר רע בלי קשר למשקל נוכחי, אפילו תוך כדי דיאטה. אוכלים? ממשיכים הלאה). אבל עדיין, זאת הפעם הראשונה שראיתי אותך מתייחסת למשקל שלך לא מנקודת המבט של איך שאת מרגישה עם הגוף שלך, לא רק איך שאת רואה את עצמך במראה, אלא המספר הזה שהוא משהו חיצוני, לא ממש מדויק ועניין של הגדרה חברתית.
את גורמת לי לחשוב אם משהו שאמרתי במהלך המסיבה פורש שלא כהלכה. הזכרתי שלאחרונה קניתי בגדים ב'מתאים לי' ו'קרייזי ליין' - זה לא היה ברמת הקוריוז של "שיואו, אני רזה ואני מוצאת שם בגדים, איזה קטע". אני שונאת חנויות כמו קסטרו ודומותיהן, וממילא אין להם כמעט בגדים במידה שלי (42-44 רוב הזמן), ובטח שלא דברים נורמלים (היינו: לא בגזרה נמוכה, גודאמניט!). דווקא במקרה שלי, המספר שעל התווית משנה לי מאד ומשמש מין סוג של מחאה. מצד שני, אני מודעת לכך שיש לי נסיבות מקילות, ושעם הגובה שלי, ממילא האפקט של "מידה 42/44" הולך לאיבוד.
- לונג ג'ון
נ.ב אני מעריצה את היכולת שלך לקחת את המשקל שלך ולהפוך אותו למשהו מוחצן ונפלא. לא תמיד החוש האופנתי שלך זהה לשלי (אם מתעלמים מזה שאין לי חוש אופנתי), אבל אני נורא אוהבת את איך שאת גורמת לעצמך להיראות.
מעבר לשוני במידות שהן לכאורה אחידות, והבעייתיות של שיפוט על פי מידת ביגוד, אני לא חושבת שיש לך מושג (למעשה אני בטוחה שאין לך), כמה זה קשה, ולא נעים, ואפילו קצת מקומם (לא ברמה האישית, ובטח יותר כלפי זרים מאשר חברים, אבל בכל זאת) לשמוע מישהי אומרת משהו בסגנון של "אוי אני מידה 40 אני שמנה". כשאת מידה 48, או 50, או 52 (כולן מידות שאני נעה ביניהן בשנים האחרונות). זה הופך את עניין הסטנדרטים הבלתי אפשריים לחד כל-כך. ומעורר מחדש (לפחות אצלי, אבל אני חושדת שזה לא עניין רק אישי) את התחושה של החריגות (שבשנים רעות יותר היו לה גוונים אפילו גרועים מזה, של שנאה עצמית ותחושת מפלצתיות). אני שמחה בשבילך (באמת, בכל הכנות) שאת נמצאת בקטגוריה הזאת שיכולה לקומם אותי כמה, אבל היה לי קשה לקרוא. בעיקר אצלך, שבדרך כלל מודעת יותר מהבן אדם הממוצע לבעייתיות של שפיטת האני לפי סטנדרט חברתי. אפילו בלי קשר לתגובה שזה עורר אצלי, אני מפנה את הכדור אלייך: בכל כך הרבה דברים את יוצאת כנגד מה שמקובל ומה שנתפס כקונצנזוס הכרחי בחברה, אבל מה שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך זה מידת בגד? (אני לא מדברת על משקל, או על תחושת גוף, או על בריאות. אני מדברת על מספר שמוצמד לחלק האחורי של בגד ושהשיפוט שלו הוא לחלוטין לפי מה שנחשב חיובי בחברה)
Reply
דווקא חשבתי שהייתי מודעת לזה במהלך כתיבת הפוסט. קראתי את עצמי שוב. לא כתבתי שאני שמנה או מרגישה שמנה. אני מניחה שזה מה שהשתמע, אולי בחלק של תיאור מסיבת הפורים, ועל כך צר לי.
לגבי שאלתך, אני רוצה להיות מידה 38 לא בגלל המשמעות החברתית של המידה. אם זה היה המדד, הייתי רוצה להיות מידה 36. 38 בנורמה העכשווית זה גם לא משהו.
אני רוצה להיות נטולת עודף משקל נראה. כשהתחלתי את הדיאטה שלי לא היה לי יעד של מידה או מס' ק"ג. היה לי יעד של להיפטר מקילוגרמים עודפים, כשעודפים משמעו לא בריאים, מכבידים ומיותרים. אין לי משקל בבית ולא נשקלתי באופן סדיר. כשחשבתי שהגעתי ליעד שלי, הפסקתי את הדיאטה. חלפו מספר חודשים וכיום נראה לי שאני עדיין צריכה לרדת עוד קצת כדי לא להיראות (לעצמי) בסוג של עודף משקל, קטן ככל שיהיה.
מטבעי אני פרפקציוניסטית, אבל רק בדברים שמראש אני טובה בהם. אין לי שאיפה לשלמות בתחומים שאני בינונית ומטה בהם. שם השאיפה שלי היא רק לשרוד. דווקא במה שאני טובה בו מעל הממוצע, לא מספיק לי פחות מהכל. אני מניחה שמפה זה בא.
Reply
Reply
- לונג ג'ון
נ.ב
אני מעריצה את היכולת שלך לקחת את המשקל שלך ולהפוך אותו למשהו מוחצן ונפלא. לא תמיד החוש האופנתי שלך זהה לשלי (אם מתעלמים מזה שאין לי חוש אופנתי), אבל אני נורא אוהבת את איך שאת גורמת לעצמך להיראות.
Reply
ותודה :-)
Reply
Leave a comment