Mar 31, 2009 10:59
"את בנאדם של אנשים," אומר לי המרצה בהתלהבות. "נכון," הוא מודה באי רצון, "את מאוד הגיונית ואנליטית, ואת מאוד אוהבת סדר וחוקיות. אבל יש בך משהו שאי אפשר להצביע עליו בדיוק, משהו שגורם לאנשים להרגיש בנוח לידך." פניו לובשות חיוך גאה, אבהי כמעט, והוא אומר, "קל להתאהב בך, את מבינה?"
כן, אני מבינה. אמה הקטנה, החמודה. אמה שעוקצת ומכאיבה עם חיוך ציני כבוש בקושי, עם ניצוץ עמום של צחוק בעיניים. אמה ששוכחת, אמה שמאחרת, אמה שעושה טעויות טיפשיות בחינניות כה רבה עד שאיש אינו זוקף אותן לרעתה.
אמה, שמנסה להציג לעולם פנים אכזריות כמעט, למרות שגם אלה שמביעים את חששם מפניה בתדהמה מעושה יודעים שהאכזריות ממנה והלאה. אמה שפוגעת תמיד בצחוק, שפוגעת בעצמה פי שניים על כל פגיעה באדם אחר. אמה התמימה, שמאמינה ביושרם של אנשים ובטוב ליבם.
אמה השבויה בעבר, שאינה מוצאת את מקומה בין החיים ומקדישה את חלומותיה למתים הדגולים - מלכים, קיסרים ומצביאים אצילים שעלו לגדולה. אמה השקטה, שנדמה לפעמים - בין הערה צינית להתקף צחוק בלתי נשלט - שהיא לא ממש איתנו, היא לא ממש כאן.
כן, אני מבינה. קל להתאהב בה, בנערה הקטנה שמקיפה את ליבה בגדר קוצנית.