ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 11
פרק 11-בלבול ופחד
"לא יכול להיות," לחש מאטסוג'ון.
"אני יודע. אין לי שמץ של מושג למה שיעשה דבר כזה," ענה אונו בעצב.
מוחו של מאטסוג'ון התחיל לפעול במהירות. אבל שום דבר לא נראה לו הגיוני.
"אונו, תקשיב," הוא אמר. "אני אחפש את נינו, בסדר? תישאר כאן, צ'ינן יביא את המורים
כל רגע."
אונו הנהן.
מאטסוג'ון מיהר אל המשך המסדרון ועלה קומה, שם היה אמור להתחיל שיעור בלחשים.
אחרוני התלמידים נכנסו לכיתה. נינו היה ביניהם.
"נינו!" קרא מאטסוג'ון ונינו הסתובב. "מה?" שאל. מאטסוג'ון מיהר לעברו.
"תגיד לי. למה כישפת את הצעיף של טאקי? למה גרמת לו לתקוף את אונו?"
נינו בהה בו והתחיל לצחוק. "מה? אתה לא רציני. על מה אתה מדבר?" הצחוק שלו דעך
לאט וחייכו נמחק בהדרגה. "אתה רציני."
"כן," ענה מאטסוג'ון. "תענה לי נינו, ונסגור את זה בינינו."
"את מה?" שאל נינו בתמיהה. "רגע, אמרת שצעיף תקף את אונו?"
"לא צעיף," ענה מאטסוג'ון. הוא הרגיש שנינו באמת לא מבין מה קורה. "נחש."
"נחש?!" שאל נינו בבהלה. "אונו בסדר?"
"בוא ותראה בעצמך," ענה מאטסוג'ון. שניהם ירדו קומה במהירות וניגשו אל אונו.
ברגע שאונו ראה אותם הוא נעמד וכיוון את השרביט לעברם. מאטסוג'ון הבין שהוא דרוך
למקרה שנינו יטיל עליו קללה.
"אונו, מה קרה?" שאל נינו בבהלה.
"סיפרתי לך כבר," אמר מאטסוג'ון. "הצעיף של טאקי הפך לנחש ותקף את אונו. ואונו אמר לי
שאתה כישפת את הצעיף."
"אני?" נדהם נינו.
אונו נעץ חד במאטסוג'ון. "לא. אמרתי שזה היה מאטסוג'ון, לא נינו."
"מה? אבל אמרת לי..." התחיל מאטסוג'ון לומר. "זה לא אני!"
"מאטסוג'ון, קודם כל תירגע," אמר נינו.
"זה לא הייתי אני! בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!!!" צעק מאטסוג'ון.
"בסדר, מאטסוג'ון, אנחנו מאמינים לך," אמר נינו.
"אבל הוא אמר לי לפני שתי דקות שזה היית אתה!" התעקש מאטסוג'ון.
"כנראה שלא שמעת טוב," ענה נינו. "אולי במקום לחפש אשמים תלך להזעיק עזרה? תבקש
מכמה מורים שיעזרו לנו. אונו נראה חיוור."
"צ'ינן הלך להזעיק עזרה," אמר מאטסוג'ון ותהה מדוע צ'ינן מתעכב כל כך. "אונו, תנסה
להיזכר. אמרת לי שנינו כישף את הצעיף, נכון? אמרת שהוא היה מאחוריך וצחק כשנאבקת
בנחש."
"לא," אמר אונו. "לא אמרתי דבר כזה. זה היית אתה, ראיתי אותך." שרביטו של אונו היה
עדיין מכוון אליו, אבל מאטסוג'ון ראה שאונו יותר מודאג מאשר כועס.
מאטסוג'ון התעצבן. לא יכול להיות שלא שמע נכון את מה שאונו אמר לו.
אבל מלבד זאת, הוא לא הבין מדוע אונו מאשים אותו.
"אונו, נינו, מאטסוג'ון!" הם שמעו קולות קוראים בשמותיהם.
שו ואייבה רצו לקראתם ונעמדו לצידם. "אייבה סיפר לי על התקיפה," אמר שו. "מה ג'ורי
אמר לך במרפאה, מאטסוג'ון?"
"שום דבר, חוץ מזה שקוקי חף מפשע," ענה מאטסוג'ון מבלי להביט בו.
העיניים של כולם מלבד של אונו נפערו. "באמת?" אמר אייבה. "אבל ראינו אותו ליד
הספרייה. הוא נמלט כשמצאנו את בחורינה ומאסודה מחוסרי הכרה."
"אולי הוא רץ להזעיק עזרה," הציע שו. זה דווקא נשמע הגיוני.
"אבל יש עוד משהו," אמר נינו. "מישהו הטיל קללה על הצעיף של טאקי, והוא הפך לנחש
ברגע שאונו נגע בו."
"מה?!" קראו שו ואייבה.
"כן, ואונו אמר לי שנינו עשה את זה," אמר מאטסוג'ון.
שו ואייבה הסתכלו על מאטסוג'ון בדאגה.
"מאטסוג'ון, אתה בסדר? נינו בחיים לא היה עושה דבר כזה," אמר שו.
"אני יודע. ואני בסדר גמור. אבל זה מה שאונו אמר לי!"
"לא אמרתי את זה," אמר אונו. "אמרתי שמאטסוג'ון הטיל את הקללה."
מאטסוג'ון התחיל להרגיש ייאוש.
"אמרת לי שנינו-"
"מאטסוג'ון, אתה מאמין לי, נכון?" שאל אותו נינו. "לא הטלתי קללה על הצעיף."
"כן, אני מאמין לך. אבל אני לא מבין למה אונו אמר שזה אתה. ועכשיו הוא חושב שזה אני."
"אני לא מאשים את מאטסוג'ון," אמר אונו. "אני רק מספר את מה שראיתי."
"אני לא מאמין שמישהו מכם הטיל את הקללה הזו," אמר שו לאחר מחשבה. "זה נשמע כמו
לחש אפל מסובך. אבל הרבה דברים קרו לאחרונה. יכול להיות שאחד מכם שועבד על ידי
קללת אימפריוס ואתם אפילו לא יודעים."
"נראה לי שהיינו זוכרים אם זה היה קורה," אמר מאטסוג'ון.
"אלא אם כן, מחקו לכם את הזיכרון," אמר אונו והוריד את שרביטו.
"נינו," אמר שו. "איפה היית בדקות האחרונות?"
"עמדתי להיכנס לכיתת הלחשים יחד עם כולם לפני שמאטסוג'ון הופיע."
"אז היית יחד עם כולם?" בירר שו.
"כן," אמר נינו. "מה זה משנה?"
"זה מאוד משנה. לא סביר שיטילו עליך קללת אימפריוס לעיני כל ואיש לא ישים לב לכך.
ואפילו עוד יותר קשה לבצע כל כך הרבה מחיקות זיכרון אחר כך."
שו פנה אל מאטסוג'ון. "איפה אתה היית?"
"חזרתי מהמרפאה," ענה מאטסוג'ון.
"היה איתך מישהו?"
"לא. טוב... צ'ינן הזעיק אותי, ולפני זה..."
"היית לבד?" שאל שו.
"כן, אבל בכלל לא הייתי ליד אונו. כלומר..." לפתע מאטסוג'ון קלט שהוא בכלל לא זוכר היכן
היה לפני שצ'ינן מצא אותו. הוא זכר שנתקל בקוקי, שוחח איתו, ואז, אולי רבע שעה לאחר
מכן, צ'ינן הגיע...
היכן הוא היה באותו רבע שעה?
רגע אחד הוא היה ליד המרפאה. ורגע אחר, ליד הצינוקים...
"כלומר?" שאל אייבה.
"אני..." גימגם מאטסוג'ון.
איך הוא באמת יכול לדעת שהוא לא שועבד על ידי קללת אימפריוס? איך הוא יכול לדעת
שלא מחקו את זיכרונותיו?
אולי הוא באמת לא שמע את מה שאונו אמר לו. אולי הוא לא באמת אמר שזה היה נינו.
אולי הוא אמר את שמו של מאטסוג'ון. בעשר דקות, מישהו היה יכול להטיל עליו את
קללת האימפריוס, לגרום לו להטיל קללה על הצעיף, לגרום לו לצפות ולצחוק כשהנחש
התהדק סביב אונו, ואז לגרום לו ללכת אל הצינוקים ולמחוק את זיכרונותיו, כדי שיחשוב
שכלום לא קרה.
מאטסוג'ון התחיל לפחד. לא. זו חייבת להיות טעות.
הוא סובב את גבו אל האחרים. הוא לא רצה שיראו את פניו.
הוא הרגיש מסוכן. כאילו הוא לא שולט בגופו. ראשו התחיל לכאוב.
"מאטסוג'ון?" שאל נינו. "אתה בסדר?"
"שאלתם אותי כבר," לחש מאטסוג'ון בתגובה.
מישהו הניח יד על כתפו. מאטסוג'ון ניער אותה.
הוא התחיל ללכת. רק להתרחק משם.
"לאן אתה הולך?" שאל אייבה מאחוריו. "זה מסוכן להסתובב כאן לבד!"
"ויש עכשיו שיעור," אמר נינו. "היי, מאטסוג'ון, אתה מקשיב לי?"
מאטסוג'ון לא ענה. ראשו הלם מרוב כאב, והוא כבר לא ידע למה להאמין.
הוא ירד במדרגות מבלי להבחין בצ'ינן המלווה בג'ין. ככל הנראה הוא הצליח להזעיק
מישהו בסופו של דבר.
בדרכו למטה הכתה בו מחשבה פתאומית.
איך הוא יכול לדעת שלא שולטים בו בקללת אימפריוס עוד מלפני הרבה זמן?
איך הוא יודע שלא הוא זה שתקף את כולם?
***
מאטסוג'ון קרס על מיטתו ועצם את עיניו. הוא היה עייף יותר מאי פעם, אפילו יותר מהימים
שבהם היה בהופעות ארוכות במיוחד. הראש שלו המשיך לכאוב, והרגשתו לא השתפרה.
הוא רצה רק לישון.
אבל אפילו הדבר הזה היה בקשה גדולה מדי.
טראח! טראח!
מאטסוג'ון פקח את עיניו וראה אוח גדול ושחור. הוא ניסה להיכנס לחדר, אבל החלון היה
סגור. מאטסוג'ון ניגש אל החלון ופתח אותו. האוח נכנס, הפיל מעטפה על הרצפה ועף משם.
מאטסוג'ון סגר את החלון והרים את המעטפה. היה כתוב עליה בכתב עקום ומכוער:
מאטסוג'ון.
מאטסוג'ון התיישב על מיטתו המבולגנת.
הוא פתח את המעטפה והתחיל לקרוא.
ככל שהתקדם בקריאה, עיניו נפקחו יותר ויותר.
ליבו התחיל לדפוק בעוצמה.
לכבוד מאטסוג'ון.
אולי זיהית את הכתב על המעטפה. אני הוא זה ששלח לך את הגלימה.
ראיתי שאתה נחוש בדעתך לגלות מהו הדבר שגרם לכל התקיפות האחרונות.
האמת היא, שאיש לא יכול לעשות דבר כנגד הכוחות שמתעוררים בין כותלי בית הספר
הזה. וללא עזרה, איש לא יגלה לעולם מהם.
אני אתן לך הזדמנות.
הלילה בחצות, רד אל חדר הסודות. לבד. אני אחכה לך שם.
אני לא מתחייב שגם תצא משם אחר כך.
אבל אם תעשה כמו שאני אומר לך, כל הבעיות של בית הספר הזה יפתרו.
וגם כל השאלות שלך.
בידי נמצאות כל התשובות.
"מפחיד," מלמל מאטסוג'ון. הוא לא הולך לרדת לשם. הוא לא יודע איך יפתח את חדר
הסודות. וחוץ מזה, הכותב בעצמו אמר שיש בכך סכנת חיים.
אבל... הוא ישיג תשובות. וזה הדבר שמאטסוג'ון רצה יותר מכל כעת.
'ברור שזו מלכודת,' חשב בליבו.
אבל האם יש בידו ברירה אחרת?