Things I never believed I would do.
קירות החדר ערומים. ניקיתי את לוח השעם. התמונות שעל הארון ירדו גם הן. שקיות חומות, זכרונות. הכל מנופה. הספירה לאחור החלה. ארגזים שאבא הביא. רשימות, לוחות זמנים. ספרים. מחברות. טפיחות על השכם. סרטים. מצלמה. ווידאו. דיסקים. ריח של דיו ונייר כרום מבריק. מחשב מרטרט. מכתבים. תגובות. השלמה.
אני מאמין שאיכשהו, עד סוף השבוע אני אוכל לכתוב משהו מפורט. ולהשלים מעגלים. ולסיים משהו. ולהתחיל. ואולי, אולי להיות שלם שוב. הפעם לפי הסטנדרטים שלי.
פתאום התוכנית, המגע האחרון, ביום ההוא לפני שבוע שנראה כל כך רחוק, נראית רלוונטית. פתאום ההתחלות והסופים והשינויים והמאבקים והחרא. הכל מכה פתאום. אולי זה טוב. אולי זה רע.
ואולי זו רק הגות של שלוש בלילה, מקליד עם המקלדת האלחוטית על הספה הסגולה בלי לראות מה אני עושה כי אין לי כוח לקום כבר.
צריך לישון. יש לי מאמרים לתרגם, עורכת לדבר איתה, מחשב לשפץ, מתמטיקה מתקדמת ללמוד, דיסקים לצרוב קומיקס לקרוא חברים לקבוע איתם מתי יוצאים ועוד מכתב אחרון.
חיים לשפץ, לתקן. זה דחף שיש לי מאז ומתמיד. אני לא אוהב כשאני נכנע לו. עכשיו אני חייב.
"...I beg to dream and differ from the hollow lies
This is the dawning of the rest of our lives
On holiday"
הכותרת מתייחסת לדברים כמו לצטט את גרין דיי. אבל זה כל כך מתאים עכשיו.
יש לי חברים טובים.
תודה לכם.