История одной деревни
С декабря 2013 года по апрель 2014-го работники "Бецелема" изучали ситуацию в деревне Бурка в Самарии. Результатом стал отчет "Невидимые стены оккупации" (подробная версия здесь). Под катом краткая выжимка из него на английском и иврите в виде пресс-релиза, пришедшая мне на мэйл. Полагаю, что этот материал может быть очень интересен для некоторых.
New B'Tselem report: movement and planning restrictions turned Burqah into a derelict, crowded and backward village
Israeli human rights group B'Tselem publishes today (Wed. 29.10.2014) a new report, The Invisible Walls of Occupation. The report examines the general effect of the occupation on one village, Burqah, which lies around three km. east of Ramallah. Burqah is home to around 2400 residents, and it was selected as a case study demonstrating the reality of life for residents of many other Palestinian villages: It is a small, picturesque village, surrounded by fields. Like many other villages, it endures severe travel restrictions which isolate it from its surroundings. It is also subject to massive land-grabs and stifled planning, all of which have turned it into a derelict, crowded and backward village with half its population living at or below the poverty line.
B'Tselem conducted dozens of study visits to the village between December 2013 and April 2014, during which in-depth interviews were conducted with more than 40 villagers of various ages. Additionally, a comprehensive survey conducted for B’Tselem by the Palestinian Center for Policy and Survey Research, headed by Dr. Khalil Shikaki, included 484 personal interviews conducted in March 2014 in 255 village households. Further data on the village were obtained from Israeli and Palestinian authorities.
Burqah residents may live in Area B, but despite the illusion created when powers were transferred to the Palestinian Authority, Israel’s full control of Area C means it has the power to influence many aspects of life in Areas A and B, even allowing it to place a freeze on the daily lives of Palestinians living in those areas. Among the report's findings:
1. Road Closures: Early in the second Intifada, the Israeli military closed the main road from Burqah to Ramallah. The road has remained closed ever since, transforming the short trip to Ramallah from a few minutes’ ride into a 45-minute journey through winding bypass roads ill-equipped to accommodate substantial volumes of traffic. The road closures have converted Burqah into an isolated, remote village, despite its geographic proximity to Ramallah. Road closures have also limited access by Burqah residents to all the services provided in Ramallah, the district’s major urban center: employment, medical services, shopping centers, institutions of higher education and leisure facilities.
בצלם מפרסם היום (רביעי, 29.10.2014) את "החומות השקופות של הכיבוש", דו"ח ראשון מסוגו הבוחן את השפעותיו הכוללות של הכיבוש על יישוב פלסטיני בודד, הכפר בורקה, השוכן כשלושה קילומטרים מזרחית לרמאללה. בבורקה חיים כ-2400 תושבים, והוא נבחר למחקר משום שהוא מייצג את מציאות החיים בכפרים פלסטיניים רבים אחרים: זהו כפר קטן וציורי, מוקף שדות, הסובל מהגבלות תנועה קשות המבודדות אותו מסביבתו, מגזל נרחב של אדמותיו ומחנק תכנוני. הדוח מפרט כיצד הגבלות אלה הפכו את בורקה לכפר מוזנח, צפוף ונחשל, שכמחצית מתושביו חיים על סף קו העוני או מתחת לו.
לצורך המחקר ערך בצלם עשרות סיורים בכפר, שהתקיימו בין דצמבר 2013 לאפריל 2014 וכללו ראיונות עומק עם יותר מ-40 מתושבי הכפר בגילאים שונים; כמו כן, נערך לצורך הדו"ח סקר מקיף על-ידי המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים ולסקרים בהנהלת ד"ר ח'ליל שקאקי, שכלל 484 ראיונות פנים אל פנים שהתקיימו במהלך מארס 2014 ב-255 משקי הבית בכפר. נתונים נוספים על הכפר נאספו מהרשויות הישראליות והפלסטיניות.
תושבי בורקה חיים אמנם באזור B, אך למרות האשליה שיצרה העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית, שליטתה המלאה של ישראל בכל שטח C מאפשרת לה להשפיע על היבטים רבים של החיים בשטחיA ו-B ואף לגרום להקפאה של שגרת החיים של התושבים הגרים בהם. דברים אלה עולים בבירור מהמחקר:
1. סגירת הדרכים: בתחילת האינתיפאדה השנייה סגר הצבא את הדרך הראשית מבורקה לרמאללה והיא נותרה חסומה עד היום. הנסיעה מהכפר לרמאללה ובכיוון ההפוך אורכת כיום, במקום דקות ספורות, כ-45 דקות בדרכים עוקפות ופתלתלות שאינן מתאימות להיקפי תחבורה גדולים. חסימת הדרכים הפכה את בורקה לכפר מנותק ונידח שנגישות תושביו לתעסוקה רפואה, מסחר, השכלה ותרבות הפכה למוגבלת.
2. Land grab - official and unofficial: Burqah’s economy traditionally relied on farming. In the early 1980s, Israel began building settlements - Psagot, Kochav Ya’akov, Giv’at Asaf and Migron - on and near land privately owned by Burqah residents. As a result, residents’ access to land they had once farmed has been restricted. Roughly 94.7 hectares of land owned by village residents is now inside the settlements or located on the other side of the settlements’ access roads, and therefore inaccessible to its owners. About 60% of the land taken was either partially or fully cultivated. In addition, due to recurring violence on the part of the settlers in the area along with the very presence of settlers on village farmland and grazing areas, residents avoid accessing about 128 hectares of land they own, despite the absence of any official restriction. All told, residents cannot access roughly 220 hectares of land, an area equal to about one third of village lands.
2. השתלטות על קרקעות - באופן רשמי ושאינו רשמי: באופן מסורתי התבססה כלכלת הכפר על חקלאות. מראשית שנות השמונים החלה ישראל להקים התנחלויות על אדמות שהיו בבעלותם הפרטית של תושבי הכפר ובקרבתן: פסגות, כוכב יעקב, גבעת אסף ומגרון. כתוצאה מכך הוגבלה גישתם של התושבים לאדמות ששימשו אותם לחקלאות: כ-947 דונם של אדמות בבעלות תושבי הכפר נמצאים בתוך ההתנחלויות עצמן או מעבר לכבישי הגישה שלהן, ולבעליהן אין כל גישה אליהן. בנוסף, בשל מעשי אלימות חוזרים ונשנים מצד מתנחלים באזור ובשל עצם נוכחותם של מתנחלים בשטחים החקלאיים ובשטחי המרעה של הכפר, נמנעים התושבים מלהגיע לכ-1,280 דונם נוספים שבבעלותם, למרות שלא הוטלה עליהם הגבלה רשמית כזו. בסך הכל, נמנעת גישתם של תושבי הכפר לכשליש מאדמות הכפר.
3. Housing shortage: Burqah’s built-up area and the small amount of farmland around it are defined under the Oslo Accords as Area B. Yet most of the village land reserves for development, as well as its vast tracts of farmland, are located in the area designated Area C. Since any construction or development in Area C involves getting approval from Israeli authorities, and such approval is virtually impossible to get, residents suffer a shortage of housing and public buildings, even if they do own land.
These issues affect every aspect of life in the village. The economic situation is grim. At least half of village families with five or more members - about 75% of the total population - earn a sum that is just at or even below what is considered the deep poverty line in the West Bank (about NIS 1,800 [approx. USD 530] a month). Most of the men in the village do work, but they have no job security, and only part time positions or irregular odd jobs. In the over 52 age bracket, employment is just 50%, with only a quarter having steady jobs and working as much as they would like. Both men and women supplement their income by farming, shepherding, cheese making, cottage industries such as sewing and embroidery, but this added income is very insubstantial. Travel issues also have a detrimental effect on education and health services in Burqah, as medical and teaching staff who are non-residents have to contend with obstacles in reaching the village, and the difficulty reaching these services outside the village.
The report demonstrates how the settlements and their interests play a central role in Israel's policy planning in the West Bank, even at the cost of grave harm to the Palestinian residents, and how a legal-administrative web stifles a village, life and development. The Israeli authorities always put the interests of the settlers and the settlements before those of the Palestinian population. Although the settlements are unlawful in themselves, Israel allocates a great deal of resources to developing them and protecting their residents, while blocking Palestinian development.
A real change in the situation in Burqah, and the rest of the West Bank, can only come about when the occupation ends. Even so, Israeli authorities have the power to institute several measures that would significantly improve the lives of Burqah and West Bank residents. In Burqah’s case these measures must include the following:
- Removal of all checkpoints and roadblocks placed on the roads leading from Ramallah to the villages east of the city;
- Ensuring residents of Burqah are able to safely reach, cultivate and graze herds in their land located near the settlements, without fear of settler attacks;
- Issuing construction permits to village residents, enabling them to build on land they own which was defined as Area C by the Oslo Accords. They must be allowed to build various types of buildings, including housing and public facilities required for village development.
3. מצוקת דיור: השטח הבנוי של בורקה ומעט שטחים חקלאיים סביבו הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח B. אולם, רוב עתודות הפיתוח של הכפר נותרו בשטח שהוגדר כשטח C, וכך גם אדמותיו החקלאיות הנרחבות. מכיוון שכל בנייה או פיתוח בשטח C מחייבים אישור של גורמים ישראלים, שאותו כמעט בלתי אפשרי לקבל, תושבי הכפר סובלים ממחסור במבני מגורים ובמוסדות ציבור, גם כאשר יש בבעלותם קרקע פרטית.
הגבלות אלה משפיעות על כל היבטי החיים בכפר. המצב הכלכלי בבורקה קשה ורמת ההכנסה של תושבי הכפר נמוכה: הדו"ח מגלה כי לפחות מחצית מ המשפחות בכפר שבהן חמש נפשות או יותר - כ-75% מהמשפחות בכפר -משתכרות סכום שנחשב בגדה לקו העוני העמוק (כ-1,800 ש"ח לחודש) או פחות מכך. מרבית הגברים בכפר עובדים, אולם הם מועסקים במשרות חלקיות או בעבודות מזדמנות וללא כל בטחון תעסוקתי. שיעור התעסוקה של בני יותר מ-52 בכפר עומד על כ-50% בלבד - ורק כרבע מהם עובדים ברציפות ובהיקף שהיו רוצים. תושבי הכפר מנסים להשלים את הכנסתם מחקלאות, רעיית צאן, הכנת גבינות או עבודה מהבית כמו תפירה ורקמה, אולם ההכנסה מעיסוקים אלה מעטה. ההגבלות על התנועה לכפר וממנו פוגעות גם בשירותי החינוך והבריאות הניתנים בכפר, בשל הקושי של אנשי מקצוע שאינם גרים בכפר להגיע אליו והקושי להגיע לשירותים כאלה מחוץ לכפר.
המחקר ממחיש כיצד ההתנחלויות והאינטרסים שלהן ממלאים תפקיד מרכזי בהתוויית מדיניותה של ישראל, גם במחיר פגיעה אנושה בתושבים הפלסטינים, וכיצד מארג משפטי-אדמיניסטרטיבי חונק כפר ומונע התנהלות סבירה של שגרת חיים ופיתוח: הרשויות הישראליות מעדיפות תמיד את האינטרסים של המתנחלים ושל ההתנחלויות על פני צרכיה וטובתה של האוכלוסייה הפלסטינית. על אף שהקמת ההתנחלויות כלל אינה חוקית, המדינה מקצה משאבים רבים לפיתוחן ולהגנה על תושביהן - בזמן שהיא פועלת כדי למנוע פיתוח פלסטיני.
במסקנות הדו"ח קובע בצלם כי המציאות בבורקה, כמו בשאר הגדה, תוכל להשתנות באופן מהותי רק עם תום הכיבוש. ואולם הרשויות הישראליות יכולות לבצע כבר כעת שורה של צעדים שתביא לשיפור משמעותי בחייהם של תושבי הגדה. במקרה של בורקה, צעדים אלה חייבים לכלול:
- הסרה של כל המחסומים והחסימות שהוצבו על הדרכים המקשרות בין רמאללה לכפרים שממזרח לה;
- הסדרת גישתם של תושבי בורקה לאדמותיהם הסמוכות להתנחלויות, ודאגה לכך שיוכלו לעבדן ולרעות בהן את צאנם בבטחה, ללא חשש מפגיעות של מתנחלים;
- מתן היתרים לתושבי הכפר לבנות על האדמות שבבעלותם, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח C, לרבות בנייה למגורים והקמת מבני ציבור הנדרשים לצורך פיתוח הכפר.
New B'Tselem report: movement and planning restrictions turned Burqah into a derelict, crowded and backward village
Israeli human rights group B'Tselem publishes today (Wed. 29.10.2014) a new report, The Invisible Walls of Occupation. The report examines the general effect of the occupation on one village, Burqah, which lies around three km. east of Ramallah. Burqah is home to around 2400 residents, and it was selected as a case study demonstrating the reality of life for residents of many other Palestinian villages: It is a small, picturesque village, surrounded by fields. Like many other villages, it endures severe travel restrictions which isolate it from its surroundings. It is also subject to massive land-grabs and stifled planning, all of which have turned it into a derelict, crowded and backward village with half its population living at or below the poverty line.
B'Tselem conducted dozens of study visits to the village between December 2013 and April 2014, during which in-depth interviews were conducted with more than 40 villagers of various ages. Additionally, a comprehensive survey conducted for B’Tselem by the Palestinian Center for Policy and Survey Research, headed by Dr. Khalil Shikaki, included 484 personal interviews conducted in March 2014 in 255 village households. Further data on the village were obtained from Israeli and Palestinian authorities.
Burqah residents may live in Area B, but despite the illusion created when powers were transferred to the Palestinian Authority, Israel’s full control of Area C means it has the power to influence many aspects of life in Areas A and B, even allowing it to place a freeze on the daily lives of Palestinians living in those areas. Among the report's findings:
1. Road Closures: Early in the second Intifada, the Israeli military closed the main road from Burqah to Ramallah. The road has remained closed ever since, transforming the short trip to Ramallah from a few minutes’ ride into a 45-minute journey through winding bypass roads ill-equipped to accommodate substantial volumes of traffic. The road closures have converted Burqah into an isolated, remote village, despite its geographic proximity to Ramallah. Road closures have also limited access by Burqah residents to all the services provided in Ramallah, the district’s major urban center: employment, medical services, shopping centers, institutions of higher education and leisure facilities.
בצלם מפרסם היום (רביעי, 29.10.2014) את "החומות השקופות של הכיבוש", דו"ח ראשון מסוגו הבוחן את השפעותיו הכוללות של הכיבוש על יישוב פלסטיני בודד, הכפר בורקה, השוכן כשלושה קילומטרים מזרחית לרמאללה. בבורקה חיים כ-2400 תושבים, והוא נבחר למחקר משום שהוא מייצג את מציאות החיים בכפרים פלסטיניים רבים אחרים: זהו כפר קטן וציורי, מוקף שדות, הסובל מהגבלות תנועה קשות המבודדות אותו מסביבתו, מגזל נרחב של אדמותיו ומחנק תכנוני. הדוח מפרט כיצד הגבלות אלה הפכו את בורקה לכפר מוזנח, צפוף ונחשל, שכמחצית מתושביו חיים על סף קו העוני או מתחת לו.
לצורך המחקר ערך בצלם עשרות סיורים בכפר, שהתקיימו בין דצמבר 2013 לאפריל 2014 וכללו ראיונות עומק עם יותר מ-40 מתושבי הכפר בגילאים שונים; כמו כן, נערך לצורך הדו"ח סקר מקיף על-ידי המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים ולסקרים בהנהלת ד"ר ח'ליל שקאקי, שכלל 484 ראיונות פנים אל פנים שהתקיימו במהלך מארס 2014 ב-255 משקי הבית בכפר. נתונים נוספים על הכפר נאספו מהרשויות הישראליות והפלסטיניות.
תושבי בורקה חיים אמנם באזור B, אך למרות האשליה שיצרה העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית, שליטתה המלאה של ישראל בכל שטח C מאפשרת לה להשפיע על היבטים רבים של החיים בשטחיA ו-B ואף לגרום להקפאה של שגרת החיים של התושבים הגרים בהם. דברים אלה עולים בבירור מהמחקר:
1. סגירת הדרכים: בתחילת האינתיפאדה השנייה סגר הצבא את הדרך הראשית מבורקה לרמאללה והיא נותרה חסומה עד היום. הנסיעה מהכפר לרמאללה ובכיוון ההפוך אורכת כיום, במקום דקות ספורות, כ-45 דקות בדרכים עוקפות ופתלתלות שאינן מתאימות להיקפי תחבורה גדולים. חסימת הדרכים הפכה את בורקה לכפר מנותק ונידח שנגישות תושביו לתעסוקה רפואה, מסחר, השכלה ותרבות הפכה למוגבלת.
2. Land grab - official and unofficial: Burqah’s economy traditionally relied on farming. In the early 1980s, Israel began building settlements - Psagot, Kochav Ya’akov, Giv’at Asaf and Migron - on and near land privately owned by Burqah residents. As a result, residents’ access to land they had once farmed has been restricted. Roughly 94.7 hectares of land owned by village residents is now inside the settlements or located on the other side of the settlements’ access roads, and therefore inaccessible to its owners. About 60% of the land taken was either partially or fully cultivated. In addition, due to recurring violence on the part of the settlers in the area along with the very presence of settlers on village farmland and grazing areas, residents avoid accessing about 128 hectares of land they own, despite the absence of any official restriction. All told, residents cannot access roughly 220 hectares of land, an area equal to about one third of village lands.
2. השתלטות על קרקעות - באופן רשמי ושאינו רשמי: באופן מסורתי התבססה כלכלת הכפר על חקלאות. מראשית שנות השמונים החלה ישראל להקים התנחלויות על אדמות שהיו בבעלותם הפרטית של תושבי הכפר ובקרבתן: פסגות, כוכב יעקב, גבעת אסף ומגרון. כתוצאה מכך הוגבלה גישתם של התושבים לאדמות ששימשו אותם לחקלאות: כ-947 דונם של אדמות בבעלות תושבי הכפר נמצאים בתוך ההתנחלויות עצמן או מעבר לכבישי הגישה שלהן, ולבעליהן אין כל גישה אליהן. בנוסף, בשל מעשי אלימות חוזרים ונשנים מצד מתנחלים באזור ובשל עצם נוכחותם של מתנחלים בשטחים החקלאיים ובשטחי המרעה של הכפר, נמנעים התושבים מלהגיע לכ-1,280 דונם נוספים שבבעלותם, למרות שלא הוטלה עליהם הגבלה רשמית כזו. בסך הכל, נמנעת גישתם של תושבי הכפר לכשליש מאדמות הכפר.
3. Housing shortage: Burqah’s built-up area and the small amount of farmland around it are defined under the Oslo Accords as Area B. Yet most of the village land reserves for development, as well as its vast tracts of farmland, are located in the area designated Area C. Since any construction or development in Area C involves getting approval from Israeli authorities, and such approval is virtually impossible to get, residents suffer a shortage of housing and public buildings, even if they do own land.
These issues affect every aspect of life in the village. The economic situation is grim. At least half of village families with five or more members - about 75% of the total population - earn a sum that is just at or even below what is considered the deep poverty line in the West Bank (about NIS 1,800 [approx. USD 530] a month). Most of the men in the village do work, but they have no job security, and only part time positions or irregular odd jobs. In the over 52 age bracket, employment is just 50%, with only a quarter having steady jobs and working as much as they would like. Both men and women supplement their income by farming, shepherding, cheese making, cottage industries such as sewing and embroidery, but this added income is very insubstantial. Travel issues also have a detrimental effect on education and health services in Burqah, as medical and teaching staff who are non-residents have to contend with obstacles in reaching the village, and the difficulty reaching these services outside the village.
The report demonstrates how the settlements and their interests play a central role in Israel's policy planning in the West Bank, even at the cost of grave harm to the Palestinian residents, and how a legal-administrative web stifles a village, life and development. The Israeli authorities always put the interests of the settlers and the settlements before those of the Palestinian population. Although the settlements are unlawful in themselves, Israel allocates a great deal of resources to developing them and protecting their residents, while blocking Palestinian development.
A real change in the situation in Burqah, and the rest of the West Bank, can only come about when the occupation ends. Even so, Israeli authorities have the power to institute several measures that would significantly improve the lives of Burqah and West Bank residents. In Burqah’s case these measures must include the following:
- Removal of all checkpoints and roadblocks placed on the roads leading from Ramallah to the villages east of the city;
- Ensuring residents of Burqah are able to safely reach, cultivate and graze herds in their land located near the settlements, without fear of settler attacks;
- Issuing construction permits to village residents, enabling them to build on land they own which was defined as Area C by the Oslo Accords. They must be allowed to build various types of buildings, including housing and public facilities required for village development.
3. מצוקת דיור: השטח הבנוי של בורקה ומעט שטחים חקלאיים סביבו הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח B. אולם, רוב עתודות הפיתוח של הכפר נותרו בשטח שהוגדר כשטח C, וכך גם אדמותיו החקלאיות הנרחבות. מכיוון שכל בנייה או פיתוח בשטח C מחייבים אישור של גורמים ישראלים, שאותו כמעט בלתי אפשרי לקבל, תושבי הכפר סובלים ממחסור במבני מגורים ובמוסדות ציבור, גם כאשר יש בבעלותם קרקע פרטית.
הגבלות אלה משפיעות על כל היבטי החיים בכפר. המצב הכלכלי בבורקה קשה ורמת ההכנסה של תושבי הכפר נמוכה: הדו"ח מגלה כי לפחות מחצית מ המשפחות בכפר שבהן חמש נפשות או יותר - כ-75% מהמשפחות בכפר -משתכרות סכום שנחשב בגדה לקו העוני העמוק (כ-1,800 ש"ח לחודש) או פחות מכך. מרבית הגברים בכפר עובדים, אולם הם מועסקים במשרות חלקיות או בעבודות מזדמנות וללא כל בטחון תעסוקתי. שיעור התעסוקה של בני יותר מ-52 בכפר עומד על כ-50% בלבד - ורק כרבע מהם עובדים ברציפות ובהיקף שהיו רוצים. תושבי הכפר מנסים להשלים את הכנסתם מחקלאות, רעיית צאן, הכנת גבינות או עבודה מהבית כמו תפירה ורקמה, אולם ההכנסה מעיסוקים אלה מעטה. ההגבלות על התנועה לכפר וממנו פוגעות גם בשירותי החינוך והבריאות הניתנים בכפר, בשל הקושי של אנשי מקצוע שאינם גרים בכפר להגיע אליו והקושי להגיע לשירותים כאלה מחוץ לכפר.
המחקר ממחיש כיצד ההתנחלויות והאינטרסים שלהן ממלאים תפקיד מרכזי בהתוויית מדיניותה של ישראל, גם במחיר פגיעה אנושה בתושבים הפלסטינים, וכיצד מארג משפטי-אדמיניסטרטיבי חונק כפר ומונע התנהלות סבירה של שגרת חיים ופיתוח: הרשויות הישראליות מעדיפות תמיד את האינטרסים של המתנחלים ושל ההתנחלויות על פני צרכיה וטובתה של האוכלוסייה הפלסטינית. על אף שהקמת ההתנחלויות כלל אינה חוקית, המדינה מקצה משאבים רבים לפיתוחן ולהגנה על תושביהן - בזמן שהיא פועלת כדי למנוע פיתוח פלסטיני.
במסקנות הדו"ח קובע בצלם כי המציאות בבורקה, כמו בשאר הגדה, תוכל להשתנות באופן מהותי רק עם תום הכיבוש. ואולם הרשויות הישראליות יכולות לבצע כבר כעת שורה של צעדים שתביא לשיפור משמעותי בחייהם של תושבי הגדה. במקרה של בורקה, צעדים אלה חייבים לכלול:
- הסרה של כל המחסומים והחסימות שהוצבו על הדרכים המקשרות בין רמאללה לכפרים שממזרח לה;
- הסדרת גישתם של תושבי בורקה לאדמותיהם הסמוכות להתנחלויות, ודאגה לכך שיוכלו לעבדן ולרעות בהן את צאנם בבטחה, ללא חשש מפגיעות של מתנחלים;
- מתן היתרים לתושבי הכפר לבנות על האדמות שבבעלותם, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח C, לרבות בנייה למגורים והקמת מבני ציבור הנדרשים לצורך פיתוח הכפר.