הבלדה על חנה קאש, ברכט.
(תרגום בנימין הרשב, 'גלות המשוררים')
חצאית של כותנה וצעיף צהוב
ועיני אגמים שחורים
בלי כסף וכושר, עוד היה לה לרוב
משחור השער שנשאה כמחשוף
ועד לשחור בהונים:
זו היתה חנה קאש, בתי
שסיבנה 'אדונים', היפה
היא באה עם רוח, הלכה עם הרוח
שבסוואנה חלפה.
לא היו לה נעלים, לא הייתה לה חולצה
לא ידעה איך המנון שרים!
היא הייתה חתולה שלכרך נשטפה
חתולה אפורה בין קרשים לחוצה
בין גוויעות בביבים השחורים.
היא שטפה כוסיות מאבסינת
מעולם לא שטפה את גופה
ההייתה נקיה חנה קאש, בתי?
מסתבר שהיתה, היפה.
אל באר-מלחים היא הגיעה עם-ערב
עם עיני אגמים שחורים
ופגשה את ג'י-קאנט עם שיער-חפרפרת
את ג'אק סכינאי מן הבאר, הפרא
שאותה אל דרכו הרים!
וכשקאנט הפרחח נגע בפדחת
התגרד וקמעא קרץ
אז חשה חנה קאש מבטו, בתי
שעד בהוניה רץ
הם 'קרבו זה לזו' בין דגים ובשר
ו'הלכו בחיים יחדיו'
לא היה להם ערש, לא שולחן-לחם-צר
לא היו לנפשם לא דגים, לא בשר
לא היה להם שם בשביל טף.
אך אם שלג שרק ואם גשם המטיר
אם מבול בסאוואנה ירד
חנה קאש נשארה תמיד, בתי
עם הגבר שלה האחד.
השריף אמר: הוא נבל ופרחח
חלבנית אמרה: הוא פוסע עקום
אבל היא אמרה: מה אכפת לי אם כך?
הוא הגבר שלי. וחופשית כמו בכרך
היא נותרה לצידו. משום.
ואם הוא צולע, אם הוא לא-שפוי
ואם הוא מכה, בחטאו
הוא שואל את חנה קאש, בתי
רק זאת: האוהבת אותו?
ללא גג במקום שהיתה עריסה
ניתכו המכות על ג'אק וחנה
הם הלכו יחדיו משנה לשנה
מכרך האספלט אל היער הנע
ומיערות לסאוואנה.
כל עוד הלכו בשלג ורוח
נשרכו עד הכוח כלה
פסעה חנה קאש, בתי
פסעה עם הגבר שלה.
בשמלה עלובה גופה צען
לא היו לה שבת או חג
לא טיול בשלושה אל עוגת-דובדבן
במאפיה מפורסמת מזמן
ולא מפוחית כמנהג.
וכשכל יום דמה לרעו
והשמש הסתירה קרניה
אז חנה קאש נשאה, בתי
את השמש בתוך פניה.
הוא גנב את הדג, את המֶלח - היא
כך היה. 'החיים קשים'.
וכשהתבשל הדג, ראי
הילדים על ברכיו הכי-הכי
את התפילה לוחשים.
חמישים שנה בלילה ורוח
ישנו במיטה אחת.
זו היתה חנה קאש, בתי
תן, אלוהים, לה מתת.
את ההקלדה קיטפסתטי מכאן. יש שם גם דיון מעניין בדבר ההבדלים בין גרסאת אלתרמן לשיר, והגרסא המקורית של ברכט. בעוד שאין איך להתכחש לגאונות של אלתרמן, אין לי ספק שהגרסא המקורית חיובית בהרבה בעיני.