מיפ מיפ, מיפ
החיים ממשיכים להם במסלולם (ומסלולי). שנה הבאה בפתח, קורסים חדשים צריכים להיבחר. יש דברים שעמדתי בהם במהלך החופש (כמו להתניע את עניין הנהיגה, אם כי עוד נראה אם אני אספיק לעבור טסט בזמן) ויש דברים שלא (כמו לעקור שיניים. מצד שני, לא באמת רציתי לעקור שיניים. מי רוצה לעקור שיניים?), והנה כבר מחשבות על שנה הבאה מטרידות את מנוחתי. האם אצליח למצוא מלגה חדשה? האם אצליח להחזיק מעמד בדירה ובעבודה ובשילוב ביניהם? אין לדעת. בינתיים אני מנסה להתגבר על תחושת הכישלון האוחזת בי כל פעם שאני שוקלת לדחות קורס או שניים לשנה ד. אמת, זה לא למטרות עצלות - להיפך, זה למטרות עבודה. אבל, אני חוששת מהתרופפות המסגרת משל היותה נוכחות טבלת שוקולד במזווה בבית אמא.
בינתיים, ניסיתי קצת לאתגר את עצמי בבחירת הקורסים, והשנה תעמוד, בתקווה, בסימן כתיבה. כתיבה כתיבה כתיבה. די חסר לי - מה גם שלאחרונה שכחתי רעיון שרציתי לכתוב והדבר מציק לי (למה הו למה אין לי משמעת פנקסים יעילה ויתרה על כך, עצלות טבעית?). כל מיני קורסי כתיבה, קורס הזוי על הגדה לפסח ובחירה (נמוכה, אבל עדיין) של סדנת מחול ותנועה. אתגרים יהיו שם. לימודים זה, ובכן, טעון בקסם, ואני כבר מרגישה אותו מעקצץ בקצות אצבעותיי המתבטלות.
בינתיים, הסתפרתי וכך תחושת הרצון להתמודדות עם אתגר כלשהו, יחד עם מאבק מה בשיעמום, באה על סיפוקה.