לרקוד כאילו אין מחר
אז אתם קוראים את מילותיה של מי שחזרה זה עתה ממסיבת החנוכה של בצלאל.
עלות הכניסה - בקבוק אלכוהול.
אני מניחה שזה די מכניס אתכם לאווירה.
ובכן, כה חיכיתי למסיבה הזו. אותה תחושה נפלאה שיש לי כשאני מחליטה לעשות את רולפליי השיכרות ששירת אותי כה נאמנה, למשל, במסיבת חתונתם של השמואלים, אותה תחושת פורקן שכה חיכיתי לה בחודשים האחרונים של הריקוד. בלי קשר לכלום, אותה ההזדמנות לרקוד, לרקוד כאילו אין מחר. (ואז לקבל על זה מחמאות :))
לעלות על הקונספט הצילומי הדגול שבדיוק מתאים לפרויקט השנתי, להתקשר לענבר שגר ממול כדי שיצלם אותי, ולו רק כדי שאחר כך אני אוכל לצלם את זה כמו שצריך עם חברים מהכיתה שיודעים איך, בלי לוותר, כי הרי אם צילום גרוע קיים לעשות אחד טוב זה הרבה יותר קל מלעשות אחד מאפס, שלא לדבר על המבוכה.
אח, לרקוד... אני כל כך אוהבת לרקוד...