קשקושים
רבות דנו באמנות הנוצרת מסבל כזה או אחר. כלומר, ברור שעל מנת להיות "אמן" (והמרכאות נמאות כאן, כמובן, במתכוון) צריך לשלם. אמן מקצועי ששואף להתפרנס מאומנותו צריך לפלס דרכו בשוק האמנות העכשווי, שהוא לא, לרוב, סימפטי במיוחד, גם למי שאיננו מתחיל. מלבד זאת, מקצוע כמו כל מקצוע דורש סוג מסוים של סדר עדיפויות וכו. צלם נודד צריך לנדוד - זו אולי לא הקרבה בעיניו משום שכך הוא בחר, אבל עדיין זה מונע ממנו דברים מסוימים. כמו גם העניין הנפשי - אמנות דורשת, כביכול (ואני אומרת כביכול במידה ומייחסים את כל אומני הרובטים למיניהם וכן הלאה) מאמץ נפשי מסוים.
אבל, האם אמן יכול להיות אמן וגם להיות שמח בו זמנית?
לכאורה, זו לא שאלה כזו סבוכה. נכון שאלמנט האמן המיוסר הוא מעין סטריאוטיפ רומנטי יפה שכזה. אבל האם אמן יכול להיות אמן ולשאוף לחיים "בורגנים" כאלו ואחרים, חיי נוחות שפע וכן הלאה.
אני לא יודעת.
מה שאני כן יודעת הוא שאני לומדת במוסד שרבים ממרציו, בין אם הם מלגלגים על הרומנטיקה או לא, בין אם הם מדברים על אמנות עכשווית מודרנית פוסט מודרנית או פרהיסטורית, עוד איכשהו מעקמים מבטם כשאדם לא רוצה לשים את כל כולו באמנות שלו.
ייתכן ואני מתחמקת. אולי קל לי יותר לומר, "וואלה, אני לא רוצה להיות פסיכית ולהיכנע לכל דחף אפל שיש לי, ואני עדיין רוצה לעסוק באמנות". וכן, באמת זה יותר קל. אבל השאלה היא אם זו התחמקות. מדוע אדם לא יכול לנקז דברים מסוימים לתוך העבודות שלו מבלי להתמסר אליהם לחלוטין? האם אני יכולה לעצור את עצמי מהליכנס לדברים האלה?
אני רואה את חבריי לספסל ותוהה לעצמי. מצד אחד, מרגיש לי רע שאני לא "מתמסרת לצללים" או איך שזה לא יהיה שאנשים קוראים לזה. מצד שני, אני רואה מה זה עושה. לא דווקא כשמתמסרים לזה, לא דווקא לאיך שהאדם נהיה. אלא לאיך הוא נהיה כלפיי אחרים. האדישות הזאת, ההחלטה שדברים שפעם זעזעו לא מזעזעים יותר כי הם אמנות. הקור הזה ושלוות הנפש בה אנחנו יכולים להביט אל עבודה קורעת לב של מישהו ולנתח אותה באיזמל בעוד הוא בוכה מולנו, ואלו רק המקרים הקלים. לא מדובר כאן ברשע, או משהו כזה. מדובר באדישות. אם ההתמסרות לצל, לכאב, לאומללות וכן הלאה גורמת לכזו אדישות, אז אני תוהה אם יש לה טעם.
האופטימיות היחסית של הל"ג הזה וכן של חיי בחודש ומשהו האחרון, גורמות לי לתהות. די נחמד להרגיש טוב. הייתי מעוניינת להמשיך עם זה.