מועתק מהפייסבוק, לשם לויאליות אשר דניאל חפץ בה
אח, בצלאל. אי של בטון במעבה קמפוס הר הצופים. ניתן לומר בודאות שהדרך היחידה בה חווית הלימודים בבצלאל תהיה יותר מדכאת ויזואלית, היא אם האקדמיה הייתה בתל אביב.
תוכלו לשער את שמחתי, אם כך, כאשר נשלחנו כלאחר כבוד לגלריה בתל אביב ביום ראשון חביב בו נכתבות שורות אלו. אכן, רבות הגלריות התל אביביות מהירושלמיות. ובכל זאת, הייתה זו התחלה רעה. התחלה רעה למה שעתידות היו להיות מהשעתיים המעצבנות והמיותרות בחיי.
אינני צלמת (עדיין), אוצרת (כנ"ל) או מבקרת אמנות (אם כי לצערי אני נוטה לחפור יותר טוב מאשר לצלם בימים אלו). אם זאת, עליי למקד את קיטוריי איפשהו, חסרי מעמד או מוגזמים ככל שיהיו, ואין מקום כמו ה"אינטרנט".
גלריית "זוכרות" נמצאת אי שם ברחוב מאנה, ליד כיכר רבין. המיקום נוח, אך המקום קטן, מה שגרם לכ-50 תלמידי בצלאל אומללים מהמחלקות צילום ואמנות להידחס שם בדוחק, יען כי איש לא ציפה שיגיעו יותר מעשרה. אוי, כמה חבל לאותם 40 אלו שיכלו להינצל מחלום הבלהות הזה.
התערוכה עצמה הורכבה מכ-200 צילומים מתקופת קום המדינה, העוסקים בגירוש, דיכוי, ניצול, הרג וכו של הפלסטינים באותו תקופה, בליווי טקסט לכל אחת ואחת מהן. ארוך ביותר, מפורט, רומנטי משהו. ויש היאמרו - ואמרו - רגשני. הרעיון דווקא נהדר בעיני - היסטוריה דרך הצילום. חקירת ההיסטוריה דרך חקירת התמונה, משל הייתה מסמך בפני עצמו. וכי למה לא, בעצם? אבל, איפה עובר הגבול בין ההיסטורי לרומנטי?
היוצרת הפליאה בדברים. תחילה שטחה בפנינו את הרעיון. כי טוב. לאחר מכן ענתה על שאלות, באותו טון סבלני השמור לילדים בני שמונה אשר טרם ראו את העולם. הפרופגנדה השמאלנית הלא מתפשרת, ההאכלה בכפית, עצבנו את רוב, אם לא את כל הסטודנטים שישבו בחדר, רובם בעלי דעות פוליטיות שקרובות יותר לדעת היוצרת מאשר לדעתי. אני נזכרתי בכפייה דתית. לא יודעת על מה השאר חשבו. אבל הייתה זו האכלה בכפית אשר גרמה לי לטמון את פניי בידיי מתוך עצבים אשר לא הייתה לי דרך מכובדת לתת להם פורקן. כל שאלה על טיב הרגשנות בטקסט נהדפה על ידי הכרזה על חדשנות בחקר ההיסטוריה, וכל שאלה אשר נגעה אך במעט למצב ההיסטורי באותה התקופה הפכה חיש מהר למה שהיה יכול להיות תעמולת בחירות, אם היינו בשנת 1950. "מי קהל היעד שלך?" נשאלה היוצרת, והנ"ל ענתה שאין לה כזה, שזה לא רלוונטי בעיניה, ועוד המשיכה שהיא משתדלת דווקא להביא צופים רבים ביניהם תלמידי תיכון לתערוכה אשר היא שואפת לשכנע לא להתגייס לצה"ל.
יצאתי מהתערוכה זועמת. זועמת על המילים שנאמרו אבל יותר מכך זועמת על העובדה שאולצתי ללכת למקום שכל כולו תעמולה בוטה שאפילו לא עומדת מאחורי עצמה, במסווה עמוק מאוד של היסטוריה מנקודת מבט פוסט מודרנית.
נותרתי תוהה. תוהה על מקומה של אמנות פוליטית. על הגבול בין אמנות לדברים אחרים. נושאים אשר רבים וטובים ממני עוסקים בהם די הרבה זמן. אך התהייה הגדולה ביותר שלי נשארה המקום של כפייה פוליטית כפי שהיא נתפסה בעיני כחלק מתוכנית הלימודים של מוסד אקדמי, יהא הוא עוסק באמנות או בכלכלה. ייתכן ואני תמימה. ייתכן ואכן, אין מקום לאמנות פוליטית אחרת. אבל אני אמשיך לקוות שכן, או לפחות שיתנו לי את הבחירה המועטה לגבי להקשיב להרצאות כמו ההרצאה של הנ"ל, באותה צורה שאני רוצה שתהיה לי את הבחירה לסרב לנשים החרדיות שרוצות שאני אדליק נרות שבת בדוכניהן.