סיכום שנה, אולי, אבל בעצם פשוט הרהורים
השנה הזו הייתה מהארוכות בחיי. היא לא התאפיינה, ברובה, בדרמה הכוללת שליוותה את השנים לפניה, אבל היא הייתה עמוסת תוכן. נראה כאילו עברה שנה לפחות מאז הראה לי הנזיר החביב והזקן בקנצ'נבורי כיצד להקריב קטורת לבודהה, ומי הוא הבודהיסט עם הכד שעד כה לא ממש הבנתי את פשרו. כאילו לפני שנתיים לפחות השתחררתי, והעבודה, איכשהו, הייתה לפני דורות - כה לא משמעותית. הדירה והמעבר מהבית מעין חלום רחוק שהוחלף במעונות כבר מזמן.
לפעמים הכל מרגיש כמו אסופה של חוויות נטולות זמן שמבליחות מדי פעם, מציצות כזכרונות חטופים של מישהי אחר.
אפשר לומר שהחודשיים האחרונים הם היחדים שמרגישים "אמיתיים" בימים אלו.
למשל, גם בגלל שלחגי מגיע וגם בגלל שזה באמת הפתיע אותי - הקמפיין. לא נראה לי שכתבתי על רולפליי בעבר. אני יודעת שיעל למשל מזדהה איתי פחות, אבל מעולם לא נהניתי מקמפיין כמו שאני נהנית מהנוכחי. שעות של נסיעה עם אנשים מועברות עליי בלתאר מה קורה ולמה, מי הדמויות והאם הן מסתדרות אחת עם השנייה או לא. אם אצטרך לתאר את העיר\מדינה קורינתיה זה יהיה פשוט כמו לתאר את רעננה או כפר סבא (נו, באמת, לקורינתיה יש את הבעיות שלה אבל עדיין יהיה לא הוגן להשוות אותה לאלפי מנשה). בטח כולנו מדמיינים אותה אחרת, אבל זה לא באמת משנה.
כיף לי.
והלימודים. או, הלימודים. הכל נפל למקום הנכון כשהחלטתי להיבחן לצילום גם וכשאשכרה הלכתי על זה. הזווויות החדשות והמחשבה, התהייה. בתיכון הייתי אומרת לליאן שאני מרגישה תמיד מבוגרת מדי. אולי זה היה עול אבא, או המצב המשפחתי. אבל עכשיו, לראשונה בחיי, אני מרגישה "תואמת לגילי" שכזה. לפעמים זה מציק, כי זה גם נורא צעיר - עכשיו אני מבינה למה בראיונות חפרו לי על הגיל. לאו דווקא בגלל ההבנה של בחירת מקצוע, אלא פשוט כי, מה לעשות, זה שונה. אבל למרות שזה לעיתים מרגיש מפריע, ואני מרגישה שהעבודות שלי לא ברמת הבגרות של אחרים רוב הזמן, יש איזה מימד של הקלה נהדרת כזאת, כאילו מעין זיוף גדול ניטל ממני.
ועכשיו, כמו סגירת מעגל משונה, אנחנו חוזרים לרעננה לדירה הישנה. בפעם הראשונה אחרי בערך שנה של מעברים, אני אוכל לפרוק את כל הארגזים ולסדר את החפצים שלי ברהיטים - לראשונה אחרי שנה יהיו לי רהיטים נורמליים בבית של אמא שלי.
אה, והשנה הודות לורד, הצלחתי להתאפס על החיתוכים ברשומות. תודה ורד!