ביגור באוויר, הפלגה רגשנית
היום התבאסתי קצת בגלל קשיי להגיע להקמה. בסוף ויתרתי. אבל הבאסה לא נשארה הרבה זמן. מצאתי את עצמי היום כל פרק זמן חושבת "מחר ביגור", והתשובה האוטומטית של הראש שלי - "איזה כיף".
אני מוצפת בנוסטלגיה תהומית. ביגור 3, נקודה די משמעותית. לא ברור לי איך שכנעו אותי ללכת לשם, אבל אני זוכרת שפחדתי נורא לשחק עם אנשים שאני לא מכירה, לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, להכיר אנשים שאני לא מכירה... ליאן הייתה הבטוחה מבין שתינו, וכשעמדנו בתור להרשמה התחיל איזה בחור גבוה וכהה לדבר איתנו, והיא זרמה עם זה, ובשלב מסוים גם אני. ככה פגשתי את יוני - מחר זה יהיה ה-4 שנות היכרות הלא מדויקות שלנו. זה כה הזוי, לחשוב שפעם הלחיץ אותי לדבר איתו. אני זוכרת איך שיחקנו יחד אמבר כי הייתה איזו פאשלה ולא רשמו אותי למשחק שנרשמתי בו, אז יצא ששיחקתי עם קבוצה זרה לגמרי, בלי ליאן... יוני פלירטט איתי אין פליי כל הזמן בצורה שזיעזעה את נפשי הרכה והתיכוניסטית-דתית משהו. הוא גם שיחק את אחי. היו שם אנשים שפכרו ידיהם, והיו שם איזה שני אנשים שהסתובבו עסוקים כל הזמן ושכולם התבלבלו ביניהם, אם כי במבט לאחור ממש לא ברור לי למה, ואיזה מישהו ששיחק ברון הזוי שחיפש כרישים כדי להרוג צבי ים בוגדים (אבל רק בוגדים. חשוב לשמור על צבי הים). ומישהי ציירה מפה מהממת לכנס וכל המתחם בכללי היה נראה מצוין ואני חשבתי שזה אדיר ושלמרות שאין סיכוי שזה יקרה, ממש הייתי רוצה לעשות דברים כאלה יום אחד...
ואז הזיכרון עובר על כל השאר. ביגור 4 היה בהתחלה דיכאון קשה, אבל השבת הייתה אדירה... קומונת שבת אחרי שכבר בעצם מזמן הפסקתי לשמור, אבל האוכל הכשר הנגיש היה מה שגרם לי להצטרף, בנוסף לחברותיי השומרות. שם נוצר לו בעצם גרעין ירושלים-רעננה, אם כי אין לי מושג מתי הכרתי בעובדה שאני מכירה את האנשים האלה... אולי באייקון שאחרי, לא ברור... ביגור חמש היה החמישיה והציוד ברגע האחרון והעבודה והשיחות אל תוך הלילה והסוש"י וכל התקוות והאכזבות שבאו איתו, הטקסי לוחמה על הדשא וקריאות ההלל לעקרב הגדול, והיקום שהראה לי שאני לא נועדתי להנחות בכנסים ולהביא את אח שלי לכנס בפעם הראשונה. הוא בא לשחק ממלכה יום רביעי גם בביגור הזה. ואני על במה, רועדת כמו עלה נידף, גם אם זה היה לפחות מחמש דקות, אבל עולה בכל זאת בשביל אסנת. ביגור שש היה המון דגלים מאלבד ושיר לצוות שלי על דגלים, ועוד דגלים. היה להגיע מהצבא, ולעשות סוויץ' מטורף מהמדים לשמלה השחורה בשביל לארפ סין סיטי, לרקוד בירוק עד עם אנשים שאני לא מכירה ולחשוב שפעם בחיים לא הייתי עושה את זה, ואיכשהו למצוא טרמפ כל יום ויום באופן כמעט קוסמי.
כל זה אולי נשמע מוגזם להחריד. לא אכפת לי. למרות שבאמצע היו אייקונים וגריפונים וכנסי בשר ופרנויה אחד ואולי עוד כמה דברים, ביגור תמיד יישאר הדבר האמיתי בשבילי, איזה ציון דרך, משהו שחייבים להיות בו. כל השיחות והאנשים, הקסם, התחושה הזו שיש כשאתה על אדמת ביגור, מקום שבו דברים טובים קורים.
ומחר יש עוד כזה. איזה כיף.