שבירת משהו
אז. עכשיו יום כיפור. ואני כותבת במחשב. לפני שעה וחצי נתתי לעצמי, למיגרנה שלי, ולרעב שלי לגרום לי לשבור את הצום. מאז זה היה כמו מפולת מחשבות.
למה בעצם שמרתי? אני לא יודעת. זה בסופו של דבר מגיע לשאלה הזו שנענית ב"לא יודעת" כמו ששאלות דומות אחרות נענו בשש השנים האחרונות. מרגיש קצת כמו הפעם הראשונה שחיללתי שבת. כשהבנתי שזה לא באמת מפריע לי, שאני לא מרגישה שאני עוברת על איזה אידיאל אמונתי כלשהו.
הכשרות נשארה הרבה יותר זמן, מאיזה עניין של שמירה על מסורת, על רצון אבא, או משהו לא ברור כזה. אייקון שעבר, אחרי חודשים של תהייה בנושא, הייתי רעבה ואומללה ורציתי לאכול באיזו ארוחת סגל. אמרתי לעצמי, לא, אני לא אפסיק לשמור כשרות בגלל דבר כזה. אני אתן לעצמי איזו אווירה ניטרלית ואחליט בבירור. ואחרי אייקון כבר ידעתי מה ההחלטה שלי, ולשמור שלוש שעות כבר נשמע לי מוזר ומעיק יותר מתמיד. פחות מחודש אחרי אייקון, נסעתי לספרד והיה איזה שרימפ במרק, ואכלתי אותו, וזה לא הזיז לי.
כל שנה צמתי, כל שנה זה בא יחד עם כאבי הראש מחוסר השתייה, הגרועים יותר ביום כיפור כי זה כבר קיץ וחם וזה בא עם כל האווירת שבת הזאת של לא להדליק כלום, מאוורר או משהו, ועם חילופי השעות. ואז יושבים ותוהים בעיקר על כמה רעבים ומשועממים, גומרים ספר ועוד ספר עד שכבר אין רצון לקרוא כלום. או, לחלופין, יושבים בבית כנסת ואחרי השעה הראשונה הייתי פשוט בוהה בכיוונים אקראיים חושבת לעצמי "שזה ייגמר, שזה ייגמר", שעות. מעולם לא חוויתי סוג של הארה ביום כיפור. מהר מאוד אפילו השאיפה לקבל כזאת, או השאיפה של באמת לעצור ולחשוב, התנדפה. לא היה לי את כל עניין הכפרה האלוהית בראש.
יותר מדי זמן שמרתי, בשביל לשמור על סוג מעוות של זיכרון, כל מיני חוקי דת. למה בעצם? למה להיאחז בזיכרון, מתקופה שהרבה ממנה גם ככה לא היה משהו, על ידי גרימת עוד באסה לעצמי? אני לא מאמינה בזה, אז מה הפואנטה? אני רואה אנשים דתיים מאמינים, וחלק בי מקנא נורא, על תחושת הזהות החזקה, על תחושת המשמעות, הידיעה שיש לחיים משמעות ברורה וקודים ברורים של התנהגות. אבל ככל שאני ארצה, אני לא מאמינה בדת הזאת.
אולי אבא שלי היה שמח לדעת שאני שומרת על כמה מצוות וכו' לשם זיכרונו, אולי לא. די. כמה זמן אני יכולה להיתקע? אני חיה, והוא מת, וברוטלי ככל שזה אולי יישמע, זו האמת הכואבת. וזהו. זכרונות יכולים להיות דברים טובים ורצויים, אבל זה מה שהם, זכרונות. אולי נתתי לעבר לשלוט בי יותר מדי. האמת היא שזה אפילו לא אולי. פעם איכשהו הדברים האלו נראו לי נכונים, אבל זהו. זו כבר לא הדרך שלי.
בשארית יום הכיפור הזה, אני עומדת לעבור על כמה אלבומי תמונות ישנים. להתחבר לעבר בדרך שונה מלצום. אולי להיזכר בכמה רגעים נחמדים, או לפחות לראות הוכחה שהם אכן היו קיימים. רגעים שבהם לא היו שאלות ותהיות על דרך חיים. אני חושבת שזו התמודדות הרבה יותר בריאה וטובה עם העבר מאשר לסבול ולחשוב על רעב יום שלם.